Politically Honest.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1199452.html

כמה מושגים בסיסיים לפני שמתחילים:

שנת שירות: מסגרת המיועדת לבני נוער שסיימו יב'. הש"שינים דוחים את שירותם בשנה, אותה הם מקדישים לתרומה חברתית בתנועות הנוער, בפנימיות, בשכונות מצוקה וכד' ללא תמורה.

מכינה קדם צבאית: דומה לשנת שירות אך הדגש הוא פחות על התנדבות ויותר על פיתוח עצמי. בני הנוער הדוחים את השירות נכנסים לתוכנית אינטנסיבית הכוללת לימודים, התנדבות במסגרות שונות ובדרך כלל הכנה נפשית וגופנית לשירות בצה"ל.

מכסת הדח"ש: בכל שנה צה"ל נותן רק לכמות מוגבלת של בני נוער לדחות את שירותם לטובת המסגרות הנ"ל.

=====================================

אני מתגעגע לימי החלוצים, ימים של לאומיות וציונות. מי שבא לישראל בא עם סיבה, עם רגשות עזים כלפי האדמה הזו. מתחילת חטיבת הביניים ועד היום, ימיי כיב'ניק, אני גדל במושב, מושפע מתנועת הנוער וכן מבית הספר "דרור" שיש בו המון דחיפה לתרומה קהילתית. ברוב תומי חשבתי שרוב המדינה היא כזו, שאלה שלא רוצים לתת את כל כולם לחברה ולמדינה הם מיעוט, שאם היו נותנים היום לכל בני הנוער בארץ לצאת לשנת שירות ולהעצים את המדינה ואת עצמם לפחות חצי מהם היו יוצאים. נשמע כמו חלום מתוק, הא? נאיבי שכמותי.

בכתבה שלמעלה, מצויין שצה"ל מקפיא את המכסה ליוצאי שנות השירות והמכינות, מכיוון שהוא לא יצליח "למלא את השורות". משמע, מעט מדיי מבני הנוער מתגייסים. רבים מדיי מבני הנוער לא מכירים במחויבות שיש להם כלפי המדינה, לא מכירים בערך השיוויון בנטל, קוראים למי שמתגייס "פראייר" ויוצאים על סעיף נפשי כי הם לא רוצים להתגייס. אז נכון, המסגרת הצבאית קשוחה, לא יעילה ולא גמישה - אבל היא הכרחית. רוצים לשנות את זה? צאו במחאה, תפנו לפוליטיקאים, שלחו מכתבים ותעשו הפגנות. כי העולם שבו אנחנו חיים הוא לא אינידבידואליסטי, אינדיבידואליזם מחליש אותנו. אינדיבידואליזם משאיר את מעגלי ה"נוער בסיכון" והאלימות במגמת עלייה, כי אין לי שעתיים לחנוך ילד שאח שלו היה בכלא, כי כשאני אראה שני ילדים הולכים מכות ברחוב אני לא אבוא ואפריד. כי לנוער שמנסה להיגמל מסמים ולצאת ממעגל הפשע לא מגיע שאני אבוא פעמיים בשבוע למשך שעה מסכנה ואדבר איתו, כי מה זה בסך הכל יעשה וכי המדינה אמורה להשקיע משאבים בזה ולא אני. 

החברה יכולה להרים את עצמה. המדינה יכולה להרים את עצמה. אז תתגייס בגיל 19 ותצא מהצבא בגיל 22. אז תסיים תואר ראשון בגיל 25 ולא 24 ותצא לפנסיה בגיל 74 ולא בגיל 73. השנה הזו שבה אתה תורם למדינה לא רק הופכת את המדינה למקום טוב יותר, אלא אותך לבן אדם טוב יותר, ועולם מלא באנשים טובים הוא עולם טוב. כשכל עשיר ידע לעזור לכל עני, כשכל נער או נערה ישקיעו שלוש שעות פחות בפייסבוק או בשופינג וילכו לעשות הפגנה נגד מפעל מזהם או על מנת לקרוא לאירגון מחדש של צה"ל, העולם יתקן את עצמו.

כרגע אנחנו טובעים בפגמים. החבר'ה מתגייסים בלי מוטיבציה, או לא מתגייסים בכלל, כי הם לא רוצים להתגייס. כי הם מפחדים. כדאי לכם לפחד מהאיסלאם המתחזק, מהעובדה שאם עם ישראל לא יתאחד - הדת הגדולה בעולם תמעך אותו ברגע. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים - תחזקו את החברה שלכם. תאדירו אותה, כי בלעדינו - לא יהיה פה כלום. היה לי חזון לפיו שנת השירות היא מסגרת חובה כמו הצבא, שיש שנות שירות של נחמן מאומן לדתיים, שנות שירות של עזרה לנוער מפונה לצד שנות שירות של תמיכה באוכלוסייה הערבית המוחלשת. שזה לגיטימי וברור שכל מי שרוצה לתרום - יכול, וחשוב מכך - שכולם רוצים.

צה"ל עושה פה טעות, אך האשמה במצב הזה היא לא שלו. היא של המדינה שנתנה לעצמה להתנוון, לחינוך שלא מחדיר ערכים ולנוער שוויתר על עצמו. צאו להפגין נגד המכסה, תקראו את הכתבות ותפעלו כדי לשנות, כי ש"ש זה חינוך, ו"תיקון העולם - משמעו תיקון החינוך" (יאנוש קורצ'אק). בהצלחה.

בית חולים, או שזו לפחות האווירה. החדר ענק, ארוך עד אינסוף, ריצפה קרה של מרצפות ריבועיות אפורות ומשעממות. 

הריח מזכיר בית חולים, אבל יש בו משהו יותר מעורב. טיפטיפה שתן, הרבה זיעה, משהו שמזכיר משחת שיניים וריח של מקלחת שקצת מרענן לפעמים. 

בתוך החלל המשעמם והחדגוני להחריד הזה מתקיים מחזה עגום, למרות שלולא החושך והשקט החונקים שמופסקים מדיי פעם בגלל שיעול דלקתי או קשיי נשימה היה יכול להיות מחזה מרהיב ואולי קצת יפה; אלפי, ואולי עשרות אלפי מיטות מסודרות שורות שורות לאורכו הבלתי נתפס של החדר. מיטות וחצי, מיטות צרות, מיטות נוער, מיטות צבאיות, מיטות בית-חולים עם אינפוזיה, מיטות קומותיים שבהן קומה אחת ריקה, מיטות זוגיות שחתוכות באמצע ואיכשהו נשארות ישרות. אין מיטות ילדים או עריסות. המצעים בצבעים המגוונים יחסית עוטפים כמות אנשים לא נורמאלית, ממגוון רקעים: הרבה חיילים, זה אולי הדבר הכי בולט שם. חבר'ה מגיל 16 עד גיל 80-90, חלק לבושים בפיג'מות, חלק בחלוקים, חלק בבגדים שלבשו אתמול וחלק עירומים לגמרי. הרבה גברים, מעט יחסית נשים, וכולם, ללא יוצא מן הכלל - מנסים לישון.

נראה לי שזה מחולק לפי מדינות, כי למרות שבשורה שלי כולם מדברים עברית (חוץ מהרוסי שמצד שמאל שלי ומהתאילנדי שדיי בהתחלה) שמעתי כבר מלמולים בעשרות שפות מהשורות האחרות, כשאצלנו עוד הייתה דממה. כל כמה דקות, מתהפכים כל החבר'ה בחדר במיטתם בסדר מופתי. מדיי פעם הראשון בשורה, אותו אני לא רואה אבל משהו בקול שלו אומר לי שהוא חייל, שואל את זה שלשמאלו - "אז למה אתה פה?" וזה, שגם אותו אני מזהה רק לפי הקול כניצול שואה בודד שחי בתנאים גרועים באזור נחשל חושב לרגע, מסתובב ושואל את הבא: "למה אתה פה?" כולם עושים את זה, מעבירים את זה הלאה, הרוב מתביישים. 

הייתי דווקא דיי מבסוט על השורה שלי. כולם חבר'ה ישראלים, נראים כאילו שואלים מדאגה אמיתית. למזלנו גם לא נדפקנו עם איזה משתעל כרוני, או כזה שבועט תוך כדי שינה או אחד מחולי-הירח שכאן, שמעירים את כולם כשהם מנסים לצאת מהמיטה. גם יחסית אין בעיה של פיפי, כולם עשו לפני. מהאנגלית שלי, ומהמעט שאני זוכר מערבית, ככה זה הולך בכל השורות - הראשון מימין שואל "למה אתה פה?" והאחרון משמאל, במקרה שלי זה המאבטח הרוסי הזקן שמשמאלי, רק נאנח ומפסיק את הסבב. לפעמים, כשיש לו כוח, הוא צועק לשורה הרוסית, שיתחילו לשאול גם שם. 

מתישהו במהלך הלילה החלטתי שדיי, שמספיק. המון זמן עבר עד שמישהו התחיל את הסבב, אבל חיכיתי כמו ילד טוב, כי כאן אנחנו רגילים לחכות. כשהתחיל הסבב התרגשתי, פחדתי שאתבלבל, אבל כשהגבר הלא-מגולח בן ה40 פחות או יותר שמימיני שאל אותי "למה אתה פה?" אמרתי לו "סיוטים, מוזרים נורא. אני פשוט אחד שחושב יותר מדיי, ועם בעיות שינה קלות, אז כשזה מתחיל זה לא ממש נגמר." היה שקט מביך לרגע. ואז שאלתי את הרוסי "ולמה אתה פה? עכשיו תענה דוגרי" הרוסי נדהם. לוקח לו כמה דקות עד שהוא מתחיל לדבר "התסכול מהחיים כאן... לא מרוויח כלום כסף, קשה לי עם שפה ואישתי בוכה הרבה. הילד אצל אמא שלה כבר הרבה זמן, חולה כי לא יכולים לטפל בו. לא מצליח לישון עם כל זה על הראש"

זה תפס. כשהוא סיים, הראשון קם והתחיל לספר לכולנו. שהטירונות קרעה לו ת'תחת, שהוא כבר מתחיל לחשוב על איך זה לראות את החברים שלך נופלים בקרב, שהוא מתגעגע לחברה שלו כמעט כמו שהוא מתגעגע לאמא. ברגע שהוא אומר את זה, קמות שתיי בחורות מהשורה - אחת צעירה ולא-כל-כך יפה אבל רואים שיש לה נשמה טובה ואחת פולנייה שמנמנה מבית טוב בת חמישים וקצת קמו והתחילו לקפוץ מעל המיטות של כולם ובאו לחבק אותו. אני רואה שבשורות האחרות החבר'ה זזים באי נוחות, סוג של קנאה. תמיד קינאו ביהודים, ועכשיו יש באמת סיבה.

ככה הצלתי את השורה שלנו. בלילה אני ישן יותר טוב, כשיש לי סיוטים אני פשוט יודע לדבר על זה. הינה, לדוגמא הלילה חלמתי שאני ישן במלון הזוי ופרוץ ובו שני שומרים שנראים כמו הומלסים אפרו-אמריקאנים מפחידים לאללה והחדר שלי פתוח וגם בחלום אני לא נרדם. קמתי בערך ב10 וחצי ואני לא מצליח לישון, כבר אחת בלילה, אבל אני לפחות מתמודד עם זה בהבנה. בסך הכל, גם כשלא נרדמים, יש פה חברה טובה. 

אני אוהב את יום שבת, למרות שיש בו משהו נורא מתנשא. נורא "יותר טוב מכולם".

זה מין יום כזה שכל אחד מרשה לעצמו להרגיש מלך. טוב, בסך הכל זו הייתה הכוונה, "כי שבת אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה", כלומר - זה היום שלך להרגיש שאף אחד לא חייב לך כלום ושלמרות שבהינף יד אתה יכול לברוא ולהרוס עולמות, היום זה דווקא לא בראש שלך. זה סוג של ניוון, סוג של הדחקה, והאמת שזה סוג של הרס לי את היום. מי שמכיר אותי יודע שאני מתיימר להיות מהפכן, לעשות מהלכים, והשבת הזו פשוט הוציאה לי את הרוח מהמפרשים וגרמה לזה שהמהפכה היחידה שעשיתי זה מהבטן לגב על המיטה וחצי.

אני באמצע מהלכים רציניים עכשיו, הפגנות מכתבים פקסים עניינים - והיום לא עשיתי כלום בנידון. ללמוד בקושי גררתי את עצמי. כמו שאמרו לפניי בקונוטציות הרבה יותר גרועות - הזהו אדם? מטרה מול העיניים, כלים וחברים תומכים, וברגע אחד אתה הופך לגוש רופס שיושב על שרפרף מול הטלוויזיה כי הספות בצביעה? לאחד שקם מהמחשב ומתנתק מהפייסבוק כדי לעשות משהו, ומוצא את עצמו תוך פחות מ45 שניות מקליד שוב את שם המשתמש והססמה? לאן היגענו? לאן נגיע? 

האמת? חרא פוסט. אין בו כלום, לא הייתי מצפה מעצמי לקרוא אותו שוב. אז נשאיר אותו קצר.

שלכם, ג'מיני.