הקדמה לא מעניינת.
שבועיים ארוכים עברו בבאח נח"ל טוב שבתל-ערד ובשטחי הניווטים הקרובים אליו. שבועיים שבהם תכננתי את הדרך, איבדתי אותה ובסופו של דבר מצאתי אותו ועליתי עליה ובגדול. בהתחלה עם המפה, אחר כך רק עם הרשומות שעשיתי כדי לזכור את הדרך, ובסוף בלי אף אחד מהם. כל בוקר ריצה ישר אל תוך הזריחה. כל לילה הליכה שלא נגמרת כדי לאסוף נקודות בגבעות שונות ומשונות באזור הדרום, כולל האזור שראוי ללא ספק לשם הכמעט-איימתי "גבעות גורל". בין השאר עברנו גם סדנאת חינוך על מנהיגות, ציונות והתמודדות עם קשיים, וכן שלושה ימים מרוכזים של חינוך גופני שנע בין קריעת התחת באימונים להצמדתו לכיסא בהרצאות על תזונה ואנטומיה.
ועכשיו המחשבות והעלילות שאספתי מהתקופה הזו. זה יהיה ארוך, תרגישו חופשי לבחור רק את הקטע הקצר שמדבר אליכם.
המסע האנטארקטי של ארנסט שקלטון
להתגעגע הביתה. להתעייף. אפיסת כוחות. לקפוא מקור. לגווע ברעב. לאבד תקווה. כמה פעמים העזנו אנחנו, בני המאה ה21, ילדי המיקרוגל והסופרמרקט והמזגן לחשוב על הביטויים האלה? זה לא הולך להיות סיפור על שואת העם היהודי. לסיפור הזה יש סוף טוב, אפילו טוב לגמרי. אבל אם תקראו אותו לפי סדר האירועים, לא תצליחו להאמין בעובדה הזו לאורך זמן.
ב1 באוגוסט 1914 יצא חוקר ארצות אירי למסע השני שלו לחקר היבשת המסתורית בעולם. את צוותו, 27 אנשים, גייס כשכתב בעיתון מודעה בנוסח "דרושים אנשים אמיצים למסע ארוך, במחיר זעום, החזרה הביתה מוטלת בספק". אנשי ים, אנשי צבא, מדענים, רופאים, צלם, צייר ונגר הם אלה שעלו בסוף על הספינה "אנדיורנס" בלוויתם של כ-60 כלבי מזחלות קנדיים למסע שאף אחד מהם לא ידע איך הוא עומד להיגמר.
האנדיורנס יצאה לאנטרטיקה מהתחנה האחרונה שלה, איי דרום-ג'ורג'יה, לאחר אזהרות רבות שמצב הקרח הוא הגרוע ביותר שהיה בשנים האחרונות. שקלטון, שאת המסע האחרון שלו ביטל כשהבין שהוא מסכן את אנשיו ואחר כך טען "עדיף חמור חי מאריה מת", לא נכנע לתיאורים הללו. החרטום המשוריין של האנדיורנס הצליח לבקע את הקרח שוב ושוב, והיא התקדמה בקצב איטי אך אחיד אל תוך היבשת הקפואה. האנשים סמכו על ספינתו-המשפחתית של שקלטון כאילו הייתה שלהם, והאמינו בכוחה אמונה שלמה - עד שנתקעה בקרח.
תחילה ניסו לחלץ אותה עם כליו של הנגר, עם מקושי הקרח שלהם ועם כל אמצעי אחר - הימים היו קצרים וקפואים והעבודה הייתה אינסופית. מהר מאוד הבינו שלא זו הדרך שלהם החוצה. שקלטון הכריז בשלווה מוחלטת
"אנשים, יש לנו חורף לבלות כאן."
וכך היה. לאורך עשרת חודשי החורף של הקוטב הדרומי ניזונו שקלטון ואנשיו מהאספקה שנשארה להם וכן מבשר פינגווינים וכלבי ים. כדי לשמור על המוראל עודד אותם שקלטון לשחק משחקי כדור עם הכלבים שהפכו לחלק ארי מהמשלחת, לעשות ערבי שירה-בציבור בבטן הספינה ולהמשיך לנהל חיי שגרה. חורף ארקטי שלם העבירו 28 אנשים על ספינה תקועה על קרחון, מרחק של יותר משבועיים שיט מביתם, תלויים בעצמם בלבד. האביב הגיע והקרח התחיל להזיע, אך אל תחשבו לרגע שהגורל היה כל כך עדין עם הקפטן שלנו. הספינה לא עמדה בשינויי הטמפרטורות. הקרשים התעקמו והתפצחו, הספינה בכתה בחריקות ובכתה בדמעות של מי-קרח עד שהיה ברור שלא תוכל לחזור לים כפי שהיא.
אבל אלה היו החיים בשביל שקלטון שלנו. תמיד להסתכל קדימה, מה שקרה - קרה, ואם יש בעיה צריך לפתור אותה בנינוחות וביעילות. לאחר חילוץ 3 סירות ההצלה מהאונייה והעמסתן במיטב האספקה, יצאו במסע כל אנשי הצוות לכיוון אי-הפיל, פיסת האדמה הקרובה ביותר לקרחון עליו נמצאו. לאחר חתירה של כמה ימים במזג אוויר נורא הצליח הנווט הראשי לעשות מדידה ראשונה בעזרת קרני השמש הבודדות שיצאו - וגילה שהים סחף אותם קילומטרים רבים לאחור. חתירה ללא הפסקה וללא שינה ימים ארוכים וקפואים לא עצרה את הצוות מלגבור גם על המכשול הזה ולהגיע בסופו של דבר לאי הפיל. המסע שחק את האנשים ואת סירות ההצלה, ונראה שלא יצליחו להמשיך במתכונת זו הלאה לדרום-ג'ורג'יה להזעיק עזרה.
אם התחלתם, קוראים יקרים, לאבד תקווה - כנראה שמקומכם לא היה באנדורנס. כנראה שלא הכרתם מעולם אדם כמו שקלטון. בהחלטה אמיצה וכבדת ראש החליט ראש המשלחת לקחת איתו את האנשים החיוניים למסע, לבנות סירה אחת חזקה ואמידה משאריות שלוש הסירות הקטנות ולהשאיר 22 אנשים על אי הפיל תחת פיקודו וניהולו של סגנו - פרנק ויילד. בתום העבודות יצאו 8 אנשים ושקלטון בראשם בספינה קטנה אך חזקה בעלת בטן שבה אפשר לישון למסע נגד הזרמים והרוחות שמטרתו הייתה דרום-ג'ורג'יה. 1,300 קילומטר, 8 אנשים, סירה קטנה אחת, בין חורף ארקטי אחד לאחר. טעות ניווט של 0.2 מעלות - וסירת ההצלה שלנו מפספסת את האי ונסחפת לאוקיינוס ללא שום סיכוי לחילוץ.
אל תשכחו את מה שהבטחתי בהתחלה. שקלטון ואנשיו, אחרי מסע בלתי אפשרי שבו חצי מהיום הועבר בחתירה במים סוערים וחציו השני בשינה-לא-שינה בבטנה של סירה בת 7 מטרים בחלקים הקשוחים יותר של האוקיינוס האטלנטי, זיהו יבשה. יום שלם של מאבקים נגד הזרמים נגמר בסופו של דבר בלילה נוסף בים הפתוח, ורק למחרת הצליחו לשים את רגלם על היבשה. חשבתם שנגמר? אדמה יבשה ומיושבת? כנראה שלא הסברתי כראוי את מהותם של איי דרום ג'ורג'יה. בכל האי הגדול אליו הגיעו היה רק מפרץ אחד ובו תחנת ציד לוויתנים בה יכלו לבקש עזרה. כל שאר האי - ערבות לא נגמרות של הרים ושלג. במסע ששוחזר אחר כך לא מעט פעמים, אחרי ימים ארוכים וקפואים, טיפוס על הרים לא-נגמרים עם ציוד שהסתכם בבגדים מלאי קרעים ונעליים שחוזקו בעזרת מסמרים מסירת ההצלה הגיעו 8 חברי משלחת ההצלה לאזור אליו רצו. אם הם באמת בכיוון, ב8 בבוקר בדיוק תישמע צפירה של אונייה היוצאת לציד. אם הצפירה לא תישמע, כנראה שלא יצליחו להגיע לצידו המיושב של האי לפני שתיגמר האספקה. השמש עולה, הרוח הקרה נושבת - ונושאת את הצפירה המובטחת.
אנשי הצוות שנשארו על אי הפיל חיכו לשקלטון במשך שנה וחצי. רק אז, 22 חודשים אחרי שיצאו למסע מדרום ג'ורג'יה לכיוון אנטארטיקה, הצליחה משלחת הצלה להגיע ולהחזירם לביתם. 28 אנשים יצאו למסע. 28 אנשים חזרו ממנו.
להתגעגע הביתה 22 חודשים, שבהם הרעיון לחזור לשם נראה בדיוני לחלוטין. להתעייף כשהשינה היחידה שיש לך היא בבטן סירה מתנדנדת. להגיע לאפיסת כוחות כשאתה חותר נגד הזרם 12 שעות ביממה. לקפוא מקור כשאתה חוצה איים שלמים ברגל, נודד ביניהם בסירה מוצפת או מנהל את חייך על קרחון בלי שום אופציה למקלחת חמה או בגדים יבשים. לגווע ברעב כשבמשך יותר משנה אתה אוכל סוג אחד מצומצם של מזון לא מוכר. לאבד תקווה? אין כזה דבר.
המשלחת הטראנס-אנטארקטית של ארנסט הנרי שקלטון היא עובדה היסטורית. אתם מוזמנים לקרוא את הספרים ולראות את הסרטים שמספרים עליה. אני יודע שההכרות עם הסיפור הזה שינתה לי את העולם. מקווה שגם נגעה קצת בכם. כל דבר בחיים הוא עניין של גישה. מה שאי אפשר להתגבר עליו - צריך להתרגל אליו. פתרונות הם עניין של יצירתיות ורצון. בני אדם מסוגלים לכל - לטוב ולרע.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%97%D7%AA_%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%A1-%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%90%D7%A8%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%98_%D7%A9%D7%A7%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%A1_(%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94,_1912)
====
זה יהיה כל כך ארוך שזה יפוצל לשלושה פוסטים במהלך הסופ"ש. אז המשך יבוא לגבי המחשבות האחרות שצברתי מהשבועיים האלו, על מתנחלים ועל אנשים לא ישרים ועל ניווטים בלילה. סופ"ש נעים לכולם.
===
אגב, סוף סוף פוסט שהגיע למומלצים והוא אדיר לדעתי. גם אם הדעות שם מוצדקות או לא, הניסוח נהיר והמסר הכללי חודר עמוק לשורשים של הדור שלנו. כל הכבוד לישרא.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=779724&blogcode=13971007
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
