יש לי טראומה מדלתות נפתחות.
כשהייתי קטן, או יותר נכון בן שנתיים ושלושה חודשים וארבעה ימים בדיוק, ברביעי לתשיעי אלף תשע מאות תשעים וחמש, כשעוד גרנו בבית הקטן במושב ליד הים, קמתי בבוקר כבכל יום וראיתי את אבא יוצא לעבודה. הייתי ככה בסלון, והיה נוף דיי טוב על אבא שלי ועל הדלת, בהתחלה המרחק ביניהם היה משמעותי בעיניים של ילד שעוד מתלהב מהעניין של לרוץ בלי ליפול, ולאט לאט הוא הצטמצם. אני זוכר את הצעדים שלפני הדלת, שקטים כי אימא לא הרגישה טוב והיא ישנה בספה שלידי. את זוכר את פתיחת המנעול הפנימי, מסגרת הברזל הזו הישנה, ואני זוכר איך הידיים הגדולות שלו הונחו בעדינות על הידית, ומשכו אותה למטה. אני זוכר יותר טוב איך ברגע שנפתחה הדלת יצאה רגל איומה בנעל שחורה שבעטה את אבא שלי אחורה, ואת הבחור הלבוש-היטב שנכנס עם יד ישרה ואקדח שלוף ובלי להתבלבל דפק לאבא שלי שלוש יריות בפלג הגוף העליון.
יש לי טראומה מדלתות נפתחות, וזה התחיל מאותו היום. אמא התעוררה, בכתה אבל מיד הזעיקה אמבולנס. אבא יצא בחיים, ואפילו תפסו את העבריין, מסתבר שהבית היה בהלוואה בשוק אפור. אבא שלי הקריב את הביטחון שלו בשביל הבית החלומי שתמיד רצה, הוא לא הבין. הוא לא ידע שאחרי היום הזה שבו הוא ספג שלושה כדורים ולקחו אותו לבית החולים אני נדפקתי הרבה יותר ממה שמגיע לילד בן שנתיים וקצת להידפק. מאז אני מפחד פחד מוות מדלתות נפתחות. זה רק דלתות של בתים, אגב - עם מכוניות אין לי בעיה, וגם עם דלתות של מעליות אני דיי בסדר.
בגן עוד היה לי קל, כי הדלת תמיד הייתה פתוחה. ברגע שהיא הייתה נסגרת הייתי בוכה מפחד, צורח, מחשש שהיא תיפתח מתישהו שוב. וכשפתחו אותה שוב כדי להראות לי שאין אף אחד שוב הרגל הזו יצאה, ושוב דחפה את הגננת ושוב שלוש יריות. דווקא הגננת שלי, שהייתה אישה חזקה, לא שרדה. ביסודי, בתיכון, כל כך הרבה מורים ומורות ומנהלות ושרתים חטפו כדורים בגלל הטראומה שלי. כי אני לא יכולתי לראות דלת שעלולה להיפתח, אז הם פתחו כדי להראות לי, ודפקו להם שלושה כדורים בטורסו.
גדלתי. בן 25, אחרי הצבא, שירתתי בקרבי כי הייתי רגיל ליריות ובאוהל הדלת לא הבהילה אותי. לא הייתה לי בעיה לפתוח אחר כך גם דלתות של בתים בעזה כשאני זה עם הרובה השלוף, אני דחפתי עם הרגל ואני יריתי אם היה צריך. הקפדתי על שלושה כדורים בטורסו, למען המסורת, כי זה מה שהופך אותי למי שאני ואני לא רוצה להשתנות. כשיצאתי מהשירות אבא ואמא, באותה תקופה הייתה להם פריחה כלכלית, עזרו לי לשפץ דירה בדרום תל אביב. כל הדלתות, החלטנו, יהיו שקופות. ככה שאם הן נפתחות אי אפשר להסתתר מאחוריהן, בטח לא אם אתה גבר גדול עם אקדח ביד. לחברה שלי לא הייתה בעיה עם זה, בהתחלה היה קצת מביך עם העניין של השירותים אבל אני חושב שזה הוביל אותנו למקום הרבה יותר בוגר, מקום חסר בושה אחד מהשני. גם צחקנו על זה קצת. הייתי רואה אותה מתקלחת כל יום, ללא ספק חוויה מתקנת.
(סוף ראשון) רצינו לעבור לבית גדול יותר. כבר נולד לנו ילד, בבית החולים רוב הדלתות היו שקופות או אוטומטיות ככה שהצלחתי להיות שם איתה. איך שהוא יצא לעולם... לידה זה אולי הדבר הכי פחות דומה לדלת, אי אפשר לצאת מהרחם עם אקדח ונעל שחורה וגדולה. הבית היה יקר, אבא ואמא כבר לא עזרו, והסתבכתי. זה שנכנס לקחת ממני ומאישתי את החוב נכנס דרך החלון, הביא לי עם אגרופן לפנים ודפק לי שני כדורים בצלעות. הבת שלנו לא ראתה, היא הייתה בחדר ליד, ואישתי הרגישה דווקא טוב באותו היום. ברגעים שלפני המוות הייתי דווקא דיי מבסוט, זה היה נראה הרבה פחות נורא.
(סוף שני) רצינו לעבור לבית גדול יותר. כבר נולד לנו ילד, בבית החולים רוב הדלתות היו שקופות או אוטומטיות ככה שהצלחתי להיות שם איתה. איך שהוא יצא לעולם... לידה זה אולי הדבר הכי פחות דומה לדלת, אי אפשר לצאת מהרחם עם אקדח ונעל שחורה וגדולה. אבל יום אחד, קרה הדבר הכי פחות צפוי. הילדה הכל כך יפה הזו שהתחתנתי איתה, הפתוחה והשקטה, אֵם בִּיתי, התחילה לריב איתי על הדבר הכי פחות חשוב בעולם. משהו על החלונות, שאי אפשר להשאיר אותם פתוחים כי הילד יצטנן. לא זוכר אפילו מה הייתה עמדתי, אבל הוויכוח היה כל כך קשה שהיא פשוט קמה והלכה. דלת הזכוכית השקופה שלנו נשברה בטריקה חזקה וסופית, ולא הייתה לי בעיה לרוץ אחריה.
אני לא מפחד יותר. אולי קצת, אבל מבחינתי דלת סגורה ודלת פתוחה זה כבר דיי אותו דבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
