לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Politically Honest.


אהבה חופשית.

Avatarכינוי: 

בן: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2012    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2012

טרמפים בקיבוץ


כבר חודשיים בני קיבוץ אורטל נחשפים למחזה שהפך לדבר שבשגרה - בחורים ובחורות צעירים, לעיתים בודדים ולעיתים בזוגות, עומדים בשער הקיבוץ ומבקשים ישועה. המשימה - לא לצאת את כל שביל הגישה של הקיבוץ ברגל כדי להגיע לכביש 91 ממנו הטרמפיאדה תהיה קלה יותר. הו לא. זהו סיפורם של תופסי הטרמפים מתוך הקיבוץ, העומדים באתגר פיזי ורוחני מדיי יום.

 

בואו ניקח יום יפה לדוגמא, כדי שלא תגידו שמזג האוויר הוא הגורם העיקרי המקשה על צורת ההתקדמות בה אתה תולה את תקוותיך ברכביהם הממונעים של אחרים. יומו של תופס הטרמפים הממוצע, ולמעשה של רוב האנשים הממוצעים האחרים בעולם, מתחיל בפקיחת עיניים איטית במיטה. כבר כאן נתקל הטרמפיסט בלבטים עמוקים והוא נסחף לתוך חישובים חסרי כל בסיס בניסיון להבין כמה זמן עוד נשאר לו לישון אם הוא בכל זאת רוצה להגיע היום לעבודה בזמן. אחרי דקות ארוכות של חישובים בנעלמים, השוואת ממוצעים ובחינת סטטיסטיקות כבר לא נשאר הרבה זמן להתלבט והטרמפיסט לוקח את הזמן המינימאלי האפשרי כאופציה ההגיונית ביותר ויוצא מפתח דירתו בשעה מאוחרת מן הרצוי.

 

בחדר האוכל הטרמפיסט אוכל לבד, בעיקר מכיוון שאין לו זמן לדבר עם אף אחד. שם הופך הטרמפיסט לצייד חסר תקנה - מחפש בעיניו כל אדם שעבר בחדר האוכל רק כתחנת ביניים בדרך ליעד סופי המקרב את הטרפיסט אל הצומת הבאה. כאשר לא מזוהה אחד כזה נשאלת השאלה האם סבב שאלות בין יושבי השולחנות הוא לא בזבוז זמן יקר, שכן רבים הם תושבי הקיבוץ שלא עוצרים בחדר האוכל בנתיבם החוצה. אחרי סבב שאלות מאכזב והחזרת הכלים למסוע השטיפה יוצא הטרמפיסט בנחישות לכיוון השער הצהוב בכניסה לקיבוץ. מרחוק נראה שהודיעו ברדיו על פינויו המיידי של קיבוץ אורטל - תור מכוניות אינסופי כמעט משתרך מהשער והטרמפיסט אופטימי לגמרי לגבי סיכוייו לצאת לחופשי בדקות הקרובות. הוא אפילו לא מחיש צעדיו על מנת להגיע אל המכוניות, כי הרי אם כל כך הרבה יוצאים מהקיבוץ בדקות האלה וודאי שהתנועה תזרום גם בדקות שאחריה. הטרמפיסט, כמובן, יגיע לשער רק אחרי שהמכונית האחרונה תצא, וכאן מתחילות שעות היאוש הארוכות והגדולות של כל חסרי העצמאות התחבורתית.

 

הדממה קשה מנשוא. נראה כאילו הוכרז יום כיפור נוסף בשנה ודווקא אתה פספסת את הודעת הרבנות המקומית על כך. קולות מנוע לא נשמעים, חריקת הגלגלים המתוקה נראית כחלום רחוק. מדיי פעם, על מנת לזרות מלח על הפצעים, מגיח רכב מאחד מקצוות הקיבוץ, ואתה - כסוס שחש בסכנה - זוקף אוזניך ומפנה ראשך רק כדי להיווכח שהוא פונה אל תוך הקיבוץ פנימה. בעוד אתה מתחיל לחשוב על עוונותיך ולחשב כמה שעות אתה צריך לצום בכדי לכפר על סך החטאים, מתחיל עידן ההזיות והשעשועים שהוא המפלט היחיד מהשיעמום התהומי המהול באכזבה שאתה חווה בדקות אלה.

 

בשלב הזה מתחילות מכוניות להיכנס לקיבוץ. יום כיפור נגמר, כמובן, אבל זה תקף רק לגבי הנתיב שמוביל פנימה. מכוניות עומדות בתור, מחכות להיכנס, ובידיך הכוח האם יחכו אותם מועמדים מספר שנית לא מבוטל עד שמישהו יתקשר ויפתח את השער, או שהשער יפתח מיד בהינף קליל של רגלך מול החיישן הפנימי הפותח את השער במהירות שיא. תחושת העוצמה היא אינסופית, ולפתע אתה חש הזדהות עם השרף בעל להב החרב המתהפכת השומר על הכניסה לגן עדן. בני התמותה העלובים, שאינם בני קיבוץ בעלי מספר הפותח את השער אוטמטית, נתונים לחסדיך. אתה לא ממהר לגלות רחמים, וכאשר אתה אכן בוחר לפרגן ופותח את השער - הם חולפים על פניך כפויי טובה.

 

ובעוד אתה פותח את השער והמכוניות נכנסות, זה בוחר להיסגר לאט מתמיד. ודווקא בנקודה הזו, לא משנה מה יקרה, יגיע רכב מתוך הקיבוץ שעליו כאילו מתנוסס שלט ניאון ענק בנוסח "טרמפ אקספרס בדיוק לאן שאתה צריך" וינצל את הפער בין השער למסגרת הברזל בצד השני ויאכיל אותך אבק על אף שהספקת להרים את האצבע המורה בזמן לבקשה לטרמפ. תהליך זה כמובן פותח את השער שנית, מה שנותן הזדמנות לעוד רכבים רבים בזה אחר זה לעבור בלי לעצור לשאול אותך, כי חבל לא לנצל את הפתח שקיים שם עכשיו. 

 

אחרי מחשבות קשות מנשוא על חציית כביש הגישה שביער אורטל הפראי ועמוס הסכנות ברגל, מגיעה הישועה - מישהו עוצר לך. אתה שואל, והוא מסמן - אצבע מורה לכיוון הנגדי. אין שברון לב גדול מזה. אחרי רצף של מכוניות כאלה, האצבע המורה הזו לכיוון הנגדי באה לך בסיוטים. רק לא להרים אצבע, רק לא "לכיוון עין זיוון", אני צריך לקצרין, בבקשה!

 

אך אל דאגה, חברים וחברות. בסוף הטרמפיסטים תמיד מגיעים ליעדם. אז כשאתם עוברים בשער, היו נחמדים, תציעו טרמפ - ואנחנו מבטיחים לפתוח לכם את היום בחיוך!

 

גרעין "הלהקה", אורטל.

 

נ.ב. - נכתב אחרי יום ארוך ומייאש במיוחד, ראוי לציין שלרוב אנשי הקיבוץ מתחשבים מאוד. המון תודה לרות, גולן, מאוריציו, אבי - וכל שאר החבר'ה שאוספים אותנו באופן קבוע, בהלוך ובחזור.

נכתב על ידי , 29/12/2012 19:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מבטיח לכתוב יותר.


וואלה ריגש אותי הפוסט הפומבי הגדול הראשון שלי. בתור אחד שכותב כבר חמש שנים ובדרך מגרד את השתי תגובות מלמטה זו חוויה חבל על הזמן. הבעיה הגדולה שלי היא שכרגע אני נמצא בכימור גב של כ75 מעלות על שולחן קטנטן שעליו מונח לפטופ, שמרשתתו מונעת ע"י קאבל בעייתי שמתנתק אחת לכמה דקות.


 


אז בקרוב אמצא לעצמי עמדה וזמן ואתחיל לנסות לעלות על הגל. ועד אז? תודה על הכל.


נ.ב. - לא יודע מתי זה עלה ואיפה, אם מישהו יספר לי לאיזו תקופה זה היה בדף הראשי ובאיזו קטגוריה אני אשמח.


אגב, בדיחת בלונדיניות מהחיים האמיתיים. רק מוזיקאים יבינו.


גפן ודביר רבים בחוץ אם צריך לכתוב AM או PM.

דנאל: "על מה הם רבים?"

אני: "על AM וPM"

דנאל: "זה מה שחשבתי, אבל מה הקשר? גפן לא מבינה שום דבר בגיטרה.."


לילה טוב ושל"ת שלום לכולם.

נכתב על ידי , 25/12/2012 01:21  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של /drive ב-26/12/2012 16:40
 



רקוויאם לאופוריה


בשבוע האחרון נחשפתי לשתי יצירות אומנות שגרמו לי לחשוב, ומי שמכיר אותי יודע שזה אחד הדברים שאני הכי מעריך בעולם. דברים שמגרים את המוח, שמזיזים את הגלגלים וגורמים למרווחים הסינפטיים להתמלא בחלקיקים וחשמל בלי שימוש בכימיה. למרבה האירוניה, שתי היצירות האלה מדברות בדיוק על זה - על סמים, על למה אנחנו משתמשים בהם, איך הם הורסים לנו את החיים וכמה הגבול דק בין התנזרות וסגפנות לנרקומאניה שנועצת ציפורניה בנפשנו הרכה והנתונה לעיצוב.

 

זה התחיל כבר בדורות שקדמו לנו. קפאין ואלכוהול, תרבויות שעשו קפיצת מדרגה שלא תתואר ב200 השנים האחרונות, ועכשיו נראה שבלעדיהן הכדור יפסיק לנוע על צירו. המסוממים של אז, לפחות רבים מהם, לא העריצו את הסם עצמו - אלא את הרגשת החופש והשלווה שהוא מביא לגוף. ככל שאנחנו, ותרבות צריכת החומרים הפסיכואקטיביים, מתקדמים ומתפתחים במחשבה כך גדלה התלות בחומרים חיצוניים כדי להשיג דברים. האלכוהול בשביל השמחה, הקפאין בשביל האנרגיה, והמריחואנה בשביל שלוות הנפש והחופש. ועכשיו, כשהידע הוא נחלת הכלל וכל אדם עם מספיק אמצעים ומספיק שכל יכול להפוך למהנדס חומרים מן השורה, כל הרגשות נמצאים בהישג המבחנה. והשאלה הקשה שאני נתקל בה, ואני חושב שהחברה צריכה להתעסק בה יותר, היא כמה אנחנו צריכים להתנגד לתופעה - או לחבק אותה ולאמץ אותה אלינו.

 

הסרט האמריקאי "רקוויאם לחלום" וסדרת הטלוויזיה הישראלית "אופוריה", הראשון בן יותר מ10 שנים והשנייה בת פחות משנה, מייצגים מציאות שמאוד היינו רוצים לקרוא לה קיצונית. מרוחקת, סיפור מופרח על התמכרות מוגזמת לסמים שנועד בשביל ליצור את הדרמה והעניין או כדי לזעזע ולהעביר ביקורת. אבל בתור נער (ותרשו לי לקרוא לעצמי נער גם בגיל המופלג של 19 וחצי שנים) במדינה מערבית, בן סורר לחברה המודרנית מונעת הצריכה והמדיה, קשה לי להגיד שזה נכון. אני מרגיש את זה, את מה שהם מרגישים. החיים במרכז מאבדים מהר מאוד את הטעם שלהם אם לא עושים איתם משהו משמעותי נפשית ורגשית, וכשאין טעם אתה תהפוך את כל המטבח בחיפוש אחר התבלין או הרוטב שיגרום לך להצליח לבלוע את מה שחיממת במיקרו. הכל נהיה אפור, ואז אנחנו פונים לאלכוהול. וגם אליו אנחנו מתרגלים, וגם הנרגילה כבר מזמן לא עושה את העבודה. צריכת הסמים עולה כי הסף הרגשי עולה. כי אנחנו דור ששום דבר לא מרגש אותו חוץ מתחרות והשפלה. ממש אתמול סיפרו בחדשות על הטבח המאסיבי ב23 ילדים ומורים שנעשה בבית ספר בארצות הברית. התגובה שלי ושל אחי בן ה16 הייתה אחת - אדישות מוחלטת. כמה תמונות עוברות בראש, כמה אסוציאציות על דברים דומים שכבר קרו והמשכנו הלאה. אני אחזור על המילים האלה כי אני מניח שרוב הקוראים הצעירים פשוט לא קלטו אותם לעומק - טבח מאסיבי ב23 ילדים ומורים. טבח. מטורף נכנס לבית ספר ומרוקן מחסניות על חבר'ה שלא זכו לחצי מהחוויות הגדולות בחיים. בפעם השנייה זז משהו בלב? אני בספק. 


אז כן, זו כתבה עם אווירה קצת אפלה. קצת קשה. אבל אני מאמין גדול של סוף טוב, אז אני אשלוף את דמות המדריך הפנימית שלי שישנה כבר כמה חודשים טובים מאז שסיימתי גרעין עודד בשביל המסר המסכם שלי לדבר הזה. הכימיקלים הם הפיתרון הקל, ולצערנו גם הזמין. אנחנו לא חווים רגעים גדולים באמת - כי כבר עשינו הכל דרך המסכים. את הסטלה הראשונה חטפנו ב"עספור", השתכרנו למוות ב"קליפורניקיישן", את בתולינו איבדנו ב"תעשי לי ילד". ראינו את העולם דרך עיניהם של רוצחים ונרצחים, שוטרים ופושעים, אנסים וקורבנות, צדיקים ורמאים. החוויה האותנתית מתה, התקדים האינטראקטיבי הרג אותה. והינה התקווה - כי אני מצאתי את האושר שלי ולכימיקלים יש חלק מאוד קטן בו. קפה אני כמעט לא שותה. על אלכוהול אני מבזבז אולי לילה אחד בשבועיים. הסם היחיד שאני מקפיד על שימוש בו הוא 100% אנדרנלין טבעי, שאותו אני מכניס לגוף בשיטה הטבעית של פעילות גופנית מאומצת. מצאתי את ההרגשה שפשוט לא פגשתי הרבה על המסך.

 

כבר חודש וחצי שאני גר ברמת הגולן במסגרת גרעין הנח"ל. כבר יצא לי לעבוד בחקלאות ולמסוק זיתים כתף לכתף עם דרוזים ציוניים וחברותיים, לטייל בנופים מרהיבים, לטבול במעין במרחק הליכה של חצי שעה מהבית, להדריך תיירים ולמצות את היכולות הוורבאליות שלי. אני חי בקבוצה, שזה משהו שקשה למצוא בטלוויזיה ברמה הזאת. אני מסתובב ברחבי הגולן ומכיר כמויות לא פסולות של אנשים דרך תרבות הטרמפים המדהימה שיש כאן. אני עושה מוזיקה מקורית עם החברים שלי על בסיס כמעט יומי. אז אולי זה לא מה שמתאים לכל אחד, ואולי אני קיצוני, אבל אני בטוח שלכל אחד יש את החוויה שהמדיה עוד לא הרסה לו. מיצוי יכולות, עצמאות, נופים פתוחים, העולם האנושי הבלתי נגמר - תחפשו את האושר הלא כימיקלי שלכם. מובטחים חיים ארוכים יותר וריקניים פחות, כי הסטלה הזו לא עוברת, ואין לה דאון ואין לה הנגאובר. והיא לא עולה כסף והיא חוקית לגמרי. 

 

בהצלחה לכולם, ואם אתם רוצים להגיד לי משהו - אני בן אדם של להקשיב.

דר עופר, גרעינר לשעבר, חבר בגרעין נח"ל "הלהקה" בחסות בני המושבים.

נכתב על ידי , 15/12/2012 22:06  
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Gemini II ב-25/12/2012 01:19
 



לדף הבא
דפים:  

47,405
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGemini II אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Gemini II ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)