Politically Honest.

מיליוני-מיליארדי גרגרים קטנים כמו מסננת ענקית מול קרני השמש.

לא שוברים ויוצרים קשתות, לא מסתובבים במערבולות מהפנטות ומעוררות מחשבה, פשוט עומדים שם בשמיים וחוסמים אור צהוב ומלטף ואוויר לנשימה. גרגרים ארורים, מי אתם בכלל? פירורי אבק אבודים, מתאגדים וחושבים שבכוחם לעצור שניים מהגורמים הכי עוצמתיים לחיים ברי-קימא על פני הכדור.

אולי השלישי יבוא ויציל. נכון שגם הוא מפריע לשמש, נכון שהוא מסמל תקופה שמתקשרת לי למוות (וטוב, קצת לאהבה) - אבל הוא זמני, והוא ינקה, והוא ישאיר אחריו ריח מוזר וממכר. כשהוא יבוא, כולם יתחבאו וירכינו ראש, אבל ברגע שיעלם ורק יסתכל עלינו בעיניו האפורות הענקיות הגבוהות יצאו כל הנפשות לטיול בשלוליות ולהירטב ממה שעוד מטפטף מהמרפסת.

ולפעמים כל זה, כל הערבוב המטורף הזה של ימים בבריאה, כשהאדמה עולה לשמים, האור הופך לחושך והשמש הופכת לירח, קורה במקום פחות צפוי.

אלוהים היה סוג של גאון. אבל גם היטלר היה, ככה שזה לא בהכרח חיובי.

כוחו של היום הזה... של הנירוונה העגולה והנעימה הזו שנותנת המון כוח לעשות, אבל רק דברים שאתה אוהב לעשות. קשה כל כך ללמוד, אבל קל כל כך להתאמן. קשה לעשות מה שצריך אבל כל כך טובבב לנגן עם רוח-הקודש שנושאת את הצלילים הלאה לבית של השכנה, שלפעמים יוצאת ואומרת לי שאני מנגן יפה, או לפחות כותבת לי בפייסבוק שכן.

אחרי שדיברתי עם אנשים על האייפד, אגב, הבנתי שהעולם מתחיל לההרס. שאנשים קמים בבוקר, לוחצים על כפתור והקפה שלהם מוכן כשהם מגיעים. ההתמכרות האמיתית צריכה להיות לא הקפאין, אלא הרגע בו הקפה מקבל את הגוון הנכון כשמערבבים את החלב, השלוק הראשון שבטמפרטורה המתאימה שבא אחרי שני שלוקים שאתה מתחרט עליהם. תפסיקו לשמוע מוזיקה במחשב, תתחילו לנגן ולשיר.

יצאתי מפגר, האמת, כשאני כותב דברים כאלה בבלוג. עם מקלדת, על מסך דק ובלי שום עופרת או דיו. אני בטוח שיש לזה קסם משלו, אבל אני חושב שגם אני נכנעתי לקלות שבטכנולוגיה. להגיד שאני שלם עם זה? קצת קשה לי, אבל היי, מה שלא הורג מחשל.

אני חושב שהתחלתי לדבר שטויות. אבל גם המוח צריך שחרור מדיי פעם, ולמרות שהאהבה בזמן האחרון מקלה עליי מאוד, לא כל יום מרגיש כמו הרגע הזה.

כשאני מותקף מכל הכיוונים קשה לי להגיב. כנראה שאחרי כמה שניות בודדות של שחרור אגרופים אקראיים פשוט אפול לריצפה כמחווה לאלו שניסו עד עכשיו להפילני, אתכווץ בעצמי בשקט ואספוג את הבעיטות. אם מתים, אז מתים, ואם לא - יש סיפור גבורה לספר אחר כך לאישה.

טוב, זה לא בדיוק סיפור גבורה, אבל זה ללא ספק יזכה אותך בהמון אהבה אחרי שתנקה את הדם (ואם היא באמת אוהבת אותך, גם לפני). את ההחלמה תנסה לעשות לבד, בלי בתי חולים וכל החרא הזה, האישה תתפור את הפצעים שצריכים את זה ואת כל השאר יפתרו וודקה ותחבושות מערכת העזרה הראשונה, או יוד לבעלי אמצעים.

מוזיקה פאנקית ברקע, באס שעושה את העבודה לצד תופים קצת פחות צפויים מהרגיל ובחורה עם קול עדין שמזמזמת בעדינות את המילים, כשלפעמים מגיעים מקטעי ג'יבריש שמכניסים אותך למצברוח שובב. אני יודע שאת כאן איפשהו, רק תתקשרי ותושיעי אותי. רק תשתחררי מהכלא השקוף והמטאפורי שבו את נמצאת, תתפשטי לגמרי ותנשקי אותי קלות בצוואר. זה באמת לא הרבה לבקש.