והלוואי והעולם היה כל כך פשוט. זו כבר לא צומת וזו ממש לא עמידה, זו נסיעה בשרשרת אינסופית של מחלפים על כביש מהיר שלא נגמר, עם אינספור יציאות שמובילות לאינספור מקומות. כבר כמה שנים שאני נוסע את הכביש הזה במהירות מופרזת, ואני עייף. אתם יודעים כמה זה מסוכן לעשות דרך כזאת עייף? כמה קל לפספס את הפנייה שלי? כמה קל להרוג מישהו? כמה קל להרוג את עצמי?
שכחתי לציין שמכוונים אותי בטלפון, שזה הכי גרוע. כי כשאתה בטלפון, אתה לא באמת ברכב. ואליי מתקשרים עשרות אנשים שונים ביום, את חלקם אני אפילו לא מכיר, ואומרים לי לאן לפנות ולא לפנות. אני אחזור על זה שוב. נהג עייף, שמדבר בטלפון, על כביש מהיר שמרחוק היה נראה כמו רב-רגליים של אספלט ובטון, במהירות מופרזת. מיותר לציין שמכוניות עוקפות אותי בלי עבר, ואני עוקף אחרות, משתדל לאותת אבל לא תמיד זוכר. הם, מבחינתם, כמעט אף פעם לא מאותתים. כושילאמו.
הלוואי והדרכים היו פשוטות יותר. כמו מהבית שלי לבית שלך. או מהדלת של הבית שלך למיטה שלך. ומהמיטה שלך למתחת לשמיכה, ומשם אלייך ממש. כל כך פשוט, בקצב מושלם.
מבולבל רצח אבל אוהב באמת.
ודוגרי זה הכי חשוב.
מפחד מצה"ל, למרות שיש עוד כמה חודשים, מפחד שהוא יקח לי אותה. בזמן האחרון כל האמונות שלי מתפוררות, כל ההצלחות שלי שוב הופכות נזילות ומשם לכישלון חריף, אבל התמודדות זה הקטע של השנה הזו ואין ספק שאני משתדל להתמודד.
מחכה לחיים שבהם אני אחזור כל יום אליה. מקווה שזה לא מוקדם מדיי להאמין בזה.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
