שבת שלום.
את הדרך הארוכה לבאר שבע אני אף פעם לא זוכר, כנראה עקב העובדה שאת רובה אני מבלה בשינה. בתחנה המרכזית התגבשה לה הפלוגה, כולם רעננים ומלאי כוחות (או שבוזים מגעגועים עזים לחופש) לבושי מדים ומייצגים את מיטב הנערים של מדינת ישראל. אחרי החיבוקים והסחבקייה, הבדיחות הישנות וכמה סיפורי רגילה אנחנו פוגשים את המפקדים וחוזרים לראש צבאי. עובדים בזמנים, ערניים לציוד, ובכל זאת קצת מפוזרים ועושים שטויות באווירה של אחרי הרגילה. יום חמישי היה יום קצר, בו בסך הכל עשינו קצת ספורט ואירגנו ציוד שיעלה איתנו לחברון - העיר שגרמה לנו לחזור מהרגילה בחמישי, רק כי צריך להציב שומרים על רחובותיה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה של הפלוגה בחברון, אבל אני וחבריי לכיתה באופן ספציפי בילינו את השבת הקודמת כאן בשמירה על המוצב של גבעתי - מה שאומר שלא הייתה לנו שום אינטרקציה עם האוכלוסיה, למעט נפנופי שלום ומעט גיבובי ערבית עם השכנים של המוצב. ב"שכנים" אני לא מתכוון רק בטווח ראייה או שמיעה, אני מתכוון בקטע של גדר משותפת. הפעם נתנו לנו צ'אנס לרדת לרחובותיה של העיר ממש, לאחת הסמטאות בהן החיכוך בין אוכלוסייה של יהודים שבאים להתפלל בשישי ושבת לאוכלוסייה הערבית המתגוררת בה הוא תדיר ובעייתי. אחרי שיחה קרבית מאוד עם המג"ד והמ"פ של הכוחות אצלם התארחנו, בהם הם הסבירו לנו יפה שיש סיכוי טוב מאוד שאנחנו וחברינו יכולים למות בכל מיני דרכים יצירתיות בסמטאות העיר, הם שיחררו אותנו לכמה שעות של מנוחה לפני העלייה לעמדות. נוהל שבת נכנס, והפלאפונים יצאו מהכיסים, ואני - רק על ההיא מהפאב אני חושב. חושב ומתאפק. לא, אני אשחק קצת את המשחק הזה, להתקשר אליה בבוקר של יום אחרי זה מביך ונואש. אני מסיים את הספר שלי, מתקלח, עולה על ציוד מלא ומוכן לרחובות של חברון. תוך כמה דקות כל החבר'ה מתאספים, בודקים לנו כוננות, עושים לנו תדריך קצר ומעיפים אותנו לאוטובוס שמפזר אותנו איש איש בעמדתו. ככה מתחילה לה השעה הראשונה מתוך 5 בהן אסור לי לשבת או לאכול, והחלק הגדול ביותר של תפקידי הוא "הפגנת נוכחות". תיראה טוב הם אומרים לי, תראה מפחיד, תיראה חזק. שלא יעשו לידך שטויות, ויותר גרוע מזה, שלא ידקרו אותך. למה לפני איזה שנתיים הייתה מחבלת שדקרה חייל, ואחר כך כשתפסו אותה שאלו אותה איך היא בחרה דווקא אותו - והיא אמרה שהוא פשוט נראה הכי מוזנח. ככה עם ברכית אחת על חצי רגל נשען על הקיר כמו איזה תייר, הכי קל בעולם להכניס לו ת'סכין בין הצלעות. אז תעמוד ישר, ותיראה טוב. לא מלחיץ בכלל!
השמירה עוברת מהר יחסית, עם הרבה דיבורים ביני ובין הנהג של החפ"ק שעומד ככה לידי ומספר לי סיפורים על זה שהוא גם בגרעין, ואיך הוא אוהב מאיר-אריאל, ומה הוא חושב על ה"הפגנת נוכחות" הזו וכמה שזה עושה נזק לצה"ל. היהודים כאן עוברים באמצע השכונה הערבית כדי להתפלל, ואומרים לי שבת שלום, ואני משיב להם. זו השגרה. לפעמים חלק באים ונותנים אפילו איזה מקופלת לחיילים הרעבים, ולי אסור לאכול - אבל המפקד שעובר שם אומר לי שזה בסדר. לקראת השעה הרביעית, כשכבר התחיל להחשיך יש רעש והמולה ואנשים רצים לכיוון הסמטה שלידי. החייל שהיה שם כבר לא שם, והחפ"ק קופצים על ציוד ועפים לכיוונו. תוך שלוש דקות - ואני לא מגזים - יש שם כבר 4 רכבים צבאיים, רכב משטרתי אחד וסד"כ שלא היה מבייש שום היתקלות עם מחבל. חבורה של מתנחלים התחילו לקלל איזה ערבי, הערבי דפק למתנחל אבן לפרצוף ממרחק 3 מ' ואז כבר התחיל כולם-על-כולם. והמתפללים שעוברים ממשיכים להגיד לי שבת שלום. איך, איך אתם אומרים לי שבת שלום?! מה קשור שלום עכשיו?! 'סתכלו איפה אתם נמצאים! האווירה ברחוב חמה פצצות, וכל יהודי שקצת מתחיל לדבר עם ערבי אנחנו מרחיקים. שבת שלום הם אומרים לי, כן? אז מה אני עושה כאן על מדים, עם נשק ביד ו156 הזדמנויות להרוג?
אישתו של המ"פ באה בסוף השמירה להסתובב ככה במעבר, לדבר עם בעלה. הוא? מסתובב איתה כאילו היא באה איתו לעבודה. הם דתיים שניהם, בטח גרים באזור. נראים מאוהבים עד הגג, היא בחורה טובה והוא לוחם אמיץ וככה הם מטיילים להם ברחובות של עיר-האבות והיא מחוייכת וקורנת והוא עם חיוך קרבי, כזה שמחייכים כשמפרקים צרורות של תת-מקלע. איזו אהבה זו אני חושב, איזו אהבה מטורפת יש להם. חיים בסרט מצויין, זה בטוח. סרט על זכות אבות, על היופי שבדת, על עקרונות של התיישבות ושל שלמות הארץ בתוך המקום הקדוש הזה שעכשיו שייך לעם היהודי. היא מבקרת אותו בעבודה שלו, העבודה לשמור על המקום הקדוש והיפה הזה, והוא צריך אותה כאן כי העבודה קשה. מה יותר רומנטי מזה? מה, כמה ילדים שזורקים אבנים אחד על השני יהרסו לנו את האווירה?
אז אחרי השמירה החווייתית חזרנו לנוהל שבת שלנו גמורים מעייפות. אוכל ולישון, כי מחר קמים ב4 לעוד שמירה כזו. בחדר האוכל אני תופס איזו תצפיתנית בעיניים, באמת מאוד יפה, והיא גם תופסת אותי בעיניים, אבל לא ידעתי איך לגשת לבחורה בחד"א של מוצב כשכולם מסתכלים ואני תירון והיא איזו סמלת או משהו לקראת שחרור. כשחוזרים לחדרים אני עוד מצליח לשכנע את עצמי לקרוא קצת בספר שלי שהוא באמת מעניין וטוב, ומדבר על אהבה ואני צריך לשמוע קצת דברים על אהבה עכשיו.
השמירות של הימים שאחר כך עוברות כמו ששמירות עוברות בדרך כלל, רק עם הרבה "שבת שלום" תוך כדי. בסבב השני קיבלתי עמדה נוראית של עמידה על גג, שמעבר לזה שאין כל כך איפה לגנוב איזה ישיבה או הישענות על איזה קיר (כי נו, אז מה אם ידקרו, כמה אפשר לעמוד כבר) ההרגשה של להסתכל על כולם מלמעלה עם רובה ביד, כשאתה יכול להסתכל לתוך החלונות של הבתים שלהם, וכל הרחוב חשוף לפניך - היא מזעזעת. אני מרגיש כמו נאצי בגטו, עומד על הגדר ורק מחכה שמישהו יעשה טעות שאני אוכל לירות בו. אם אני מחליט? כל אחד שעובר ברחוב הזה הופך לגופה תוך דקות, והחשודים העיקריים שלי הם דרי הרחוב. תחשבו שמישהו חמוש היה בא לכם לרחוב, עומד לכם על הגג ואומר שמי שמתנהג לא בסדר הוא יורה בו. תחשבו שהוא נחשב חלק מהמשטרה, או מהעיריה או משהו. אי אפשר לדמיין את ההרגשה. לא שלהם, ולא שלו, אלא אם כן יצא לכם להיות הבן אדם הזה. הדבר היחיד שעודד אותי הוא שאני ידעתי שאני כאן בשביל שני הצדדים, שלפחות אני לא אומר להם שמי שמתנהג לא בסדר אני יורה בו אלא יותר בכיוון של אל תדאגו, אני רק שומר שכולם יהיו בסדר. עדיין נשמע נורא, הא?
השקיעה הרומנטית על העיר לא איחרה לבוא, והשבת התחילה להגיע לקיצה. לקראת סוף השמירה ילד ערבי אחד עשה לי שלום, ואז עוד כמה באו ואני התחלתי קייטנת מרפסות לכל ילדי הרחוב. חייכתי אליהם, דיברתי אליהם במינימום ערבית שלי, "איסמי דר, וואנה מן נתניה" אני אומר להם, וכיף חאלק, ונזכר שאת הערבית שלי למדתי פחות בבית הספר ויותר כשעבדנו בחרמון עם דרוזים ב4 חודשים האלה בגולן. ואחד מהם מראה לי רובה פלסטיק, ואני מסמן לו בשפה הבינלאומית של לדבר עם הידיים שהרובה שלו זה אחלה, והרובה שלי זה על הפנים. האוטובוס של האיסוף מגיע ולוקח אותנו, מחזיר אותנו למוצב. קצת סידורים, קצת אירגונים, מקפלים פה מקפלים שם והופס - עולים בחזרה לבסיס, להתחיל עוד שבוע צבאי ארוך.
=====
אני אמשיך את האוטוביוגרפיה הזו מייד, פשוט חייב לחלוק איתכם את העובדה שהעולם מדבר אליי. הכל עובד פתאום, כל מה שרציתי קורה. דיברתי סתם עם אנשים באוטובוס, ופגשתי מישהי מעניינת בטירוף (וגם יפהפייה, אבל זה פחות חשוב) ואני מקווה לשמור איתה על קשר בתקופה הקרובה. ועם שני אני מרגיש שזה ממש קרוב למשהו טוב שהולך לקרות. והכל צירופי מקרים וקצת אומץ, באמת. אם אני מאמין בסדר עליון, אני יכול להבין שני דברים - או ששולחים לי מסרים שאני בדרך הנכונה, או שרוצים שאני אחווה אותה, אבין שהיא לא כזו להיט, ואחזור עם זנב בין הרגליים לזרועותיו מצמצמות האופקים של הממסד.
לילה טוב חבר'ה, אוהב אתכם, וכמה עצות - דברו עם אנשים שאתם לא מכירים, תתחילו בשאלות הכי פשוטות וקשורות ונסו לגלוש הלאה. עובד - עובד. לא - אז לא. אהבת חינם זה מה שיציל את המדינה הזו.
אוהב את העולם, וכל כך מבולבל לגבי מה אני חושב על רומנטיקה.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
