Politically Honest.

נראה כאילו הכל קורה כאן מחדש. כאב הראש נהיה חד יותר, מנסה לעכל את פרטי המידע הרבים שמציפים אותו ופתאום אני עומד, בהרגשה מוכרה מאין-כמוה, מול כיסא המלכות הענקי שלה, והיא ברגליים שלובות ויחפות עם פרצוף ביצ'י משועמם ושיער צהוב-בהיר כמעט עד התחת בוהה בי. אף קצת עקום, נמשים, עיניים ירוקות. אולי זה עניין של טעם, אבל אני לא זוכר שראיתי משהו יפה כל כך.

"כרע ברך" היא אומרת ואני מבצע. לא נראה לי בכלל שיש לי ברירה. "ועכשיו.. איך היה?" היא מחייכת חיוך קטן, ואני אפילו חושד שהיא רצתה לקרוץ, אבל זה לא למעמדה. "טוב, אני חושב... זאת אומרת, אני חושב שטוב" ואני באמת זוכר שהיה מצויין. היה מדהים.. חוויה לא מהעולם הזה, גם אם אני לא מבין אותה בדיוק. "לך להתלבש ולצחצח שיניים, יש לי עניינים לטפל בהם.." היא נראית הדבר הכי נקי בעולם, מלאת אנרגיה כאילו מעולם לא הרגישה עייפה ולו לדקה. פתאום הוקפתי במראה, כיור מאובזר בדאודורנט ומוצרי הגיינה אחרים, אסלה וקירות. אבל מה יעזרו לי הקירות? היא הריי שומעת אותי בכל מקום שאהיה בו, יודעת בדיוק מה עשיתי ומה אעשה. בזמן שאני שוטף את הפנים נשבר השקט המוחלט ועולה קול מלמול אינסופי, מליוני קולות שרים ומזמזמים בו זמנית. אני יוצא מהחדר המאולתר קצת בלחץ, מסתכל עליה והיא רק מחזירה מבט כדי שבמוח שלי תעלה מילה אחת - "שחרית".

אחרי זה ישבנו לקפה של בוקר. הייתי לבוש שחור לגמרי, כי זה מה שהיה שם. "הצלחת כבר לעכל?" היא שאלה, בקול מתוק שעשה לי לרעוד. השאלה קצת הביכה אותי, כי כמו שאמרתי, היה לי ממש לא נעים לגשת שם לשירותים. "אה.. לא..?" היא חייכה, חיוך נדיר ורגעי, ולא כל כך מרגש, וענתה "טיפשון, זו הייתה הפעם האלפיים שלנו. כמה זמן יקח לך?" הסתכלתי בלוח השנה שהיה תלוי איפשהו לידנו, וראיתי המון איקסים... שבתות, סוכות, ערב ראש השנה, ערב פסח, וביום כיפור אפילו השקיעו וציירו לב אדום וגדול. זכרונות מתוקים עלו לי משם, לאט לאט התחלתי להבין את המצב. 

הכל היה תלוי במישוש. היה משהו על הריצפה, לידי, מפוזר, גיששתי ואספתי 4 חלקים, מין פאזל חמים ונעים עם המון שיער וחלקים בולטים ומשונים. אוזניים ללא תנוך, עיניים עם גבות כמעט מסודרות לגמרי, ועל אף שהאף היה חתוך באמצע הוא ללא ספק היה יהודי בצורה בלתי ניתנת לערעור. סבך השיער הסיר כל ספק - כן, זה היה הראש שלי.

פתאום החלה מנגינה נעימה, איזו קפריצה של פגאניני. הרגשתי את הרטט בכיס, הוצאתי את המכשיר ובאינסטינקט הרמתי להמשך הלא-קיים של הצוואר שלי והדלקתי. שמעתי קולות מלמול, עד שהבנתי את הלך העניינים פה. חיפשתי את החלק עם עור התוף שלי והצמדתי את המכשיר. "למה, לעזאזל, כל הסיפורים שלך צריכים לערב דברים כל כך מזעזעים? אתה חושב שאתה חנוך לוין? שרק דרך אגדות אבסורדיות וסיפורי זוועה אתה יכול לבטא את עצמך? נסה לכתוב רומן רומנטי. נמאס לי מזה כבר. ואגב, אתה יודע למי יש את המפתח?". החלק של לענות היה יותר מסובך. הנחתי את המכשיר על הרצפה, ובעזרת שתי ידיי חיברתי מחדש את שפתיי החצויות, את הלסת ואת שאר הדברים החיוניים. "זה מה שיוסא. קקה אני עובד, קקה זה יוסא, ואין לק מה לאסות אם סה" ואפילו במצב הביש עם חיבורי האוזניים והמוח שלי, הבנתי שאני לא מדבר ברור. וחוץ מזה, הרגשתי רמיזה לזה שהלשון שלי נשארה חצויה. "נו באמת, אל תצחק איתי. זה סיפור, ואתה כותב אותו. אם אתה מחליט שאתה מדבר ברור, אתה יכול לדבר ברור, אז יאללה - שבור את החוקים הפנימיים של הקטע האידיוטי הזה ותגיד מה אתה רוצה"

"אני רוצה לחתום על הסכם, טוב? אני רוצה הסכם. אני נותן כל מה שאני יכול, ובתמורה אני מקבל כל מה שאני רוצה. זה נשמע לי הוגן להחריד." אפילו לא הייתי צריך להחזיק שום דבר. קולי הרעיד את המציאות העקומה של הסיפור, את החלל הדמיוני שבראש שלי, וכרגע גם בשלכם. "אני רוצה לגרום לכל העולם הזה להתכופף בנגיעה, בתנאי שאתן לו לכופף אותי. אני רוצה לעשות ילדים עם מישהי שתהיה מוכנה לתת לי כל מה שאני מוכן לתת לה. אני רוצה עולם שבו אם אני מקריב שעות ודאגות והצלחות וכשלונות בשביל מטרה מסוימת, אני פאקינג אשיג אותה בסוף, ולא אצטרך לספוג אכזבה למרות כל המאמץ." שקט מביך שרר ביני ובין הקול שבטלפון. אף אחד לא ידע מה להגיד. קצת כמו הדקות הראשונות שאחרי משפט פתיחה לא מוצלח.

"חבל שהחיים שלך הם לא סיפור בייב. בראש שלך העולם הזה חיי וקיים, ואתה יכול להרעיד עולמות ולחתוך את הראש שלך ל4 בלי למות ולקבל טלפונים מאלוהים-יודע-מי. תצטרך לבלוע את כל זה עד הסיפור הבא, או עד שהשד יבוא לקחתך. מי יודע, אולי ככה נראה המוות. סיפור אינסופי שאתה כותב ומשכתב. ואולי לא."

ניתוק. נשארתי שם עוד כמה דקות, הרהרתי במוות, בכמה שהכל זמני. הרהרתי במבנה הסיפור, במסר העקום שלו ובחוסר היכולת שלי לכתוב משהו שהוא 100% טוב. הרהרתי ביכולת שלי לכתוב רומן רומנטי, ואז כבר הגעתי למסקנה שעדיף לחזור למציאות, כי כבר נהיה מאוחר ויש לי המון דברים לעשות. 

ניתוק. 

איכשהו אני תמיד יוצא סוטה חולה נפש. יצור עלוב וחסר-סיכוי, כי להתחנן זו לא הדרך שבה אהבה צריכה ללכת.

בטח לא גברים. לאישה גם ככה בדרך כלל אין כלכך מה להתחנן.

ואני יודע שהיא בורחת. שהיא מתחמקת. אבל אני רוצה לפחות לקבל הסברים.. היא כזו שאפשר להתאהב בה. שאני יכול להתאהב בה... לקבל איזה משהו חזק ואמיתי ובלתי מעורער. אני לא מסוגל לקבל את זה שגם איתה התפספס לי משהו. אבל מה אפשר כבר לעשות? השיטות הרגילות לא עובדות. לכתוב לה שיר, טוב, קודם כל אני לא מצליח, ובחישוב מהיר - אם כתבתי בערך 120 שירים (בלי הגזמה, מתוכם בערך 14 מולחנים) והייתי עם 9 בנות, זה לא באמת פקטור. 

אין שום טעם לספור את הימים לאחור, לא

הזמן יעשה שלו.

כאילו, אני לא בדיכאון בגללה, ובכלל אין לי שום רגש אליה כרגע, אולי בגלל שאני מכיר אותה כ"כ הרבה זמן ואין שום דבר ביננו. אבל השכל מוטרף, סירקולציה מדאיגה של מחשבות ותקוות וסרטים וחלומות... 

רציתם פוסט? קיבלתם. אולי זה בגלל החולשה שלי, יש המון דברים שצריך לעשות ואני לא עושה אותם, אחד, כרגיל, במרחק טלפון - ומהשני פשוט כבר התייאשתי.

שלכם, ג'מיני.