מצב הרוח טוב. בסך הכל, אני באחד המקומות היפים בעולם, עם התרבות הכי יפה בעולם, והמסאג'ים הכי זולים בעולם.
אינסוף חוויות, תמונות וזכרונות יוצאות מהטיול הזה, אבל בערך פי מאה מכל אלה עולות המחשבות. חו"ל זה המקום שלי לחשוב, לחשוב הרבה, לשכב במיטה כשלא נרדמים וכשאין מסנג'ר או פורנו לברוח אליהם ולהעמיק בכל מה שלא הספקתי. בכמה שאני רוצה לחזור לארץ ולהתרסק שוב, ולהיבנות שוב, ולעבור משהו טיפה יותר אמיתי. עם כל הכבוד למקום הזה ולכמה שאני אוהב אותו, הוא מרחיק.
וואלה לא זורמת לי הכתיבה היום. אני מרגיש שאנטי מדיי... אז בעיקרון אני כותב לעצמי. תמשיכו לקרוא, לי לא איכפת, רק אל תצפו לאיזה קטע מפציץ ועמוק או אמצעים רטוריים מתוחכמים. זה פשוט שחוץ משיר אחד לא כתבתי כאן כלום, ועם זאת היו כל כך הרבה רעיונות ומנגינות בראש שאי אפשר להשאיר את זה באוויר. על ארץ הקשתות, על האווירת רגאיי הפסיכית שיש פה, על היופי המיוחד של האסיאתיות ועל העצבים הבלתי נדלים על אח שלי. זה בא בתקופות, ההכרה הזו, שהוא טוב ממני בהכל חוץ מבכתיבה, וזה מחרפן. נוספת לזה העובדה שאני לא יודע לענות, המחשבה שלי איטית, אני מנותק כל כך הרבה מהזמן מהעולם שכשהוא מכה בי לוקח לי כמה דקות להבין כמה זה כואב. העובדה שאני לא באמת חברותי, שלוקח לי זמן להיפתח, שגם אם יתקעו אותי ליום שלם עם בחורה יפה על סירה דיי אינטימית אני לא אצליח לגשת, ובטח שלא לחייך. כל פעם מחדש אני מרגיש שהחיוך שלי, שהמילים בפה שלי נעצרים איפשהו עמוק מדיי, ולא מוכנים לצאת אם לא מושכים אותם מבחוץ. אין לי בעיה ליזרום, אני פשוט לא אחד שיכול לירות את זה סתם ככה. אין לי בעיה לעלות על במה, אין לי בעיה לשאת נאומים ולא להתפשט בפומבי, אבל כשזה מגיע לפשוט מפגש אחד-על-אחד ספונטני אני אפס מוחלט.
מזל שהגיטרה כאן. אומנם כל מה שהלחנתי זה שיר אחד עם לחן שאיפה הילד כתבו לפניי, אבל נראה מה יקרה עם זה. דווקא אהבתי את השיר... קליט.
כל הזמן אני בראש של "אני אקח אותה לכאן, ולכאן, ונהיה במלון הזה ונאכל את הדברים האלה ונתקלח באמטיה כזו ונשכב במיטה אחרת". ואיך שהיא תקפוץ איתי מהגג של הספינה, ואיך שהיא תהיה גאה בי שאני מתמקח כמו גיבור ומוריד מחירים בלי להזיע.
ובינתיים נותר רק לחלום. ההורים שלי לוקחים לי הרבה מהעצמאות שלי, אני חושב שכמה שפחות זמן בבית עושה לי יותר טוב.
שלכם, ג'מיני, מתגעגע לארץ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
