אני שוכבת כפותה על מזרן מעופש בפינה מלוכלכת. חדר ריק. מקשיבה לנשימות של עצמי. אחת ועוד אחת והנה עוד אחת, פנימה והחוצה. כבר לא בדריכות, כבר לא בציפייה. במין חצי ייאוש, חצי ערפול חושים. שוב נתפסתי, שוב סגר עלי החושך. ופתאום קרן אור שחודרת דרך חרך בתריס, מבליחה, פוגעת לי במצח. מסנוורת את העיניים, מביאה לי דרישת שלום מעבר לפרגוד. אור שמבייש את החושך, גורם לו להיראות עלוב וקטן וחולף.
אני עוצמת עיניים, מתחממת, מתענגת לכמה רגעים קצרים. היא מביישת גם אותי, האלומה הזאת, בפשטות שלה, בבהירות, בביטחון.
תגידי, מה את שוכבת לך ככה מיואשת, נכנעת מראש לכבלים שקושרים אותך. מי סיפר לך שאי אפשר להילחם?
מי שכנע אותך שאת חלושה, ושהחושך סמיך, ושגם אם תתגברי על החבל, הדלת ממילא נעולה. מי אמר לך לשכב ולא לזוז ושחבל על הכוחות שלך, כמה פעמים חשבת שעוד רגע ואת מנצחת, הצלחת פעם? ראית פעם מישהו שהצליח?
ואם כבר תצאי החוצה, לאן תלכי? מה כבר יכול לחכות לך שם בחוץ מעבר לדלת? שימי ראש, תחזרי לישון. תירדמי כבר.
עמוד אחד של אור מחמם אותי לרגע קצר מדי.
טיפשונת, יש לך כוח, המון כוח, רק רצון חסר לך. קומי, כדאי לך. המנעול נמצא בתוך הראש שלך, ולא בחוץ. שם בתוך הראש שלך הכל סגור, צריך לפתוח. איפה המפתח, את שואלת? הוא תלוי לו על וו קטן בתוך הלב שלך. תפסיקי לחכות למישהו שיבוא ויפתח. הרי הכל בתוכך, גם הסוהר האכזר. קרן אור שתקנית גורמת לי לדמוע. אף פעם לא חשבתי שמה שאמצא, כשאמצא, ייראה כך. תפקחי עיניים ופשוט תקומי בלי פחד, תקומי ותתחילי ללכת, צאי החוצה. דרך כל מה שציפו ממך, וציפית מעצמך, דרך כל השדות שחשבת לרוץ בהם, דרך כל היערות שרצית לחקור, והלאה, פשוט הלאה, אחרי המדבר והים, אחרי כל מה שמעבר למה שמעבר. אחרי כל מה שהעזת לחלום. הנוף הוא לא בדיוק מה שציפית? אז מה. בואי נראה אותך..."
נועה ירון-דיין
מקימי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
