"אתה יודע? אף פעם לא חשבתי שאני אקשר כל כך לבן אדם כמו שנקשרתי אלייך" אמרתי לניקי בעודי מתהלכת איתו במסדרון בית הספר.
ניקי: "ואני? את אפילו לא מבינה איך אני התרגלתי אלייך.." הוא אמר ונתן לי נשיקה קטנה בפה. "אני נשבע לך שבחיים לא הרגשתי.."
"ניקי?" אמרתי. חוששת.
"אה?" הוא שאל בחיוך ושם את ידו בתוך ידי.
אני: "רציתי לשאול אותך אתמול.. בסרט.. אבל לא כל כך יצא לי.. אני אממ.."
ניקי: "תשאלי .. אני מקשיב לך"
אני: "אממ.. סתם רציתי לדעת איך היית לפני שהכרנו?" שאלתי לבסוף. והאמת? פחדתי. פחדתי לשמוע משהו שאני לא אוהב. פחדתי לשמוע משהו שיגרום להערצה שלי כלפיו להעלם. לשמוע משהו שיגרום ל א ה ב ה שלי להעלם.
ניקי הופתע משאלתי. היה לו קשה לדבר על העבר.
הוא השפיל את מבטו והתיישב על הריצפה. אני, התיישבתי מולו על ברכיי.
אני: "תספר לי.. בבקשה.. חשוב לי לדעת" אמרתי בעודי מלטפת את הלחי האדומה שלו.
ניקי: "אני מפחד. אני מפחד שאת תשני את הדעה שלך לגביי.. אני רוצה שתדעי שאני השתנתי.. אני כבר לא.."
אני: "כבר לא מה?" שאלתי כשהוא השתתק.
פלאשבאק
..: "די נו תעזוב אותי!" היא צעקה בכל כוחה. "תעזוב אותי.. בבקשה.. אני לא אגיד כלום. רק תעזוב אותי! תן לי ללכת.. בבקשה.." הצעקה הפכה ללחישה.
היא בקושי יכלה לנשום מרוב כל המאמצים להיחלץ מידיו הגדולות והחזקות.
הוא, לא נתן לה ללכת. הוא רק המשיך לגעת בה ולא עזב.
"רגע. מה אני עושה?! זה לא אני!" הוא חזר לעצמו. "מה קורה לי זה לא אני" הוא מלמל שוב.
הוא תפס את ראשו והחל ללכת אחורנית. "סליחה סליחה סליחה סליחה" הוא מלמל ללא הפסקה.
רצה שתסלח לו על מה שעשה כרגע. הוא לא התכוון. הוא באמת לא התכוון!
אבל היא? רק ברחה משם. ברחה, הכי מהר שרק יכלה.
אני: "ניקי?.. ניקי?" הוא היה שקוע במשהו. "מה קרה? מה יש לך?" שאלתי אותו והוא התבוננן בעיניי. העניים שלו היו כל כך עצובות.
"מה ישלך יפה שלי? אתה מדאיג אותי" שאלתי שוב וליטפתי את שיערו החלק שנפל על פניו.
הוא לא אמר כלום. הוא רק חיבק אותי. חיבוק חזק. חיבק ולא עזב.
דניאלה: "אני לא מבינה מה הוא מצא בה! בא לי להרוג את השבלול הזה" דניאלה אמרה בעצבים ונכנסה לשירותי הבנות ביחד עם לירון
לירון-
השפוטה של דניאלה. יודעת הכל על כולם. "מלכת הרכילויות" ככה קוראים לה.
לירון: "רגע. ואת חושבת שהיא יודעת מה שהוא עשה.. נו את יודעת מה שהוא כמעט עשה" היא אמרה וקרצה לה.
דניאלה: "את גדולה!" היא אמרה ופיזרה את שיערה הזהוב שהיה אסוף לקוקו גבוה.
הרעיון שעלה במוחה, היה קטלני.
היא אפילו לא ידעה כמה שזה ישנה לטום את החיים. כמה שזה ישנה לניקי את החיים.
היא לא חשבה על אף אחד. היא חשבה רק על עצמה.
"איזה יופי את נראית" היא אמרה לעצמה והתבוננה בראי.
"היא לא תישאר איתך!" נטלי, אמא של טום אמרה למיכאל ודפקה את אגרופה על השולחן.
מיכאל: "היא הבת שלי ואני יודע שיהיה לה יותר טוב איתי!" הוא אמר. "אין לך מה להציע לה. הרגע פיטרו אותך מהעבודה.. איך את מתכוונת לפרנס אותה בכלל?"
נטלי: "היא לא תחייה עם המאהבת שלך!" היא אמרה בטון חלש יותר.
כאב לה להגיד את המילה הזאת. "מאהבת".
היא בחיים לא חשבה שמישהי זרה תגנוב לה את אהבתו של בעלה שהיא כל כך אהבה. שהיא עדיין, כל כך אוהבת.
מיכאל: "את לא מבינה שאין לך ברירה? השופט יחליט את אותו הדבר.. את לא יכולה לטפל בילדה בתנאים כאלו.."
נטלי: "איך אתה יכול לעשות לי את זה? אתה הרי יודע שטום היא הדבר שהכי חשוב לי בחיים.. הדבר היחיד שנשאר לי. למה את מתעקש להשאיר אותי לבד?" היא אמרה והלב שלה התרסק מבפנים. דמעה זלגה מעינייה הירוקות.
מיכאל: "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד.. אני רק חושב על הילדה שלי" הוא אמר וליבו התרכך מעט.
נטלי: "אתה באמת חושב שיהיה לה טוב לחיות הרחק מאמא שלה? אתה באמת חושב שיהיה לה טוב לחיות עם האישה שהפרידה בין ההורים שלה בלי בושה?" היא שאלה וחיכתה לתשובה.
אבל מיכאל? לא ענה. הוא התבונן בעיניה הכואבות של נטלי ושתק.
נטלי קמה וניגשה אל הדלת.
"אתה צריך ללכת. ביי" היא אמרה ופתחה את הדלת.
מיכאל קם והחל להתקדם לעברה. "אני מצטער אבל.."
נטלי: "אל תצטער סתם. אתה לא תשיג את מה שאתה רוצה" היא אמרה וטרקה לו את הדלת בפרצוף.
רותם: "מה קרה מאמי?" היא שאלה אותי כשישבנו בתחנת האוטובוס ביחד עם מורן, ליטל ואביב, כמה בבנות מהשיכבה.
אני: "כלום.. סתם.. חרא יום כזה" אמרתי וקשרתי את השרוכים.
רותם: "תספרי לי.. את דיברת איתו נכון?" היא אמרה בקול שכבר יודע את התשובה.
"כן" אמרתי. "אבל הוא לא סיפר לי כלום.. אני לא רוצה ללחוץ עליו.. אם הוא לא רוצה לספר כנראה שיש לו סיבה... אממ אולי את יודעת משהו?" לא יכולתי לעצור את עצמי ושאלתי אותה.
רותם: "האמת שלא... שמעתי שהוא היה בלאגניסט כזה.. משהו נוראי אבל אני לא יודעת שום דבר מעבר לזה... וגם רוע י לא רוצה לספר לי כלום."
"על מה אתן מדברות?" ליטל התערבה בשיחה שלנו.
רותם: "על שום דבר מעניין" היא חייכה אליה חיוך צבוע.
ליטל תמיד מתערבת בדברים שלא שייכים לה.
ליטל: "שמעתי שדיברתן על ניקי.. החתיך הזה מיא'" היא אמרה
רותם: "וווואוו! יופי שאת מקשיבה לשיחות שלנו.. אין לך מה לעשות בחיים?" היא התעצבנה עליה.
"תיזהרו ממנו!" היא אמרה לפתע ואז הלכה לכיוון ההאוטובוס שבדיוק פתח את דלתותיו.
צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיי.
"הלו?" עניתי. זה היה מס' חסוי.
"היי" נשמע קולו של ניקי בצד השני של הקו. קול עצוב.
אני: "היי.." השבתי לו . לא היה לי מה להגיד. שתי המילים של ליטל הידהדו לי כל אחר הצהריים בראש.
ניקי: ".. טוב.. אני רק רציתי לומר לך לילה טוב" הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה. עדיין לא עניתי.
"טום?" הוא אמר את שמי וגרם לי לצמרמורת ארוכה בגוף.
"אני אוהב אותך" הוא אמר. ואז? ניתק את השיחה.
"טוב, אז היום יש הפגנה נגד ניסויים בבעלי חיים בחוף ירושלים. זה נורא חשוב שתבואו! מישהו חושב שהוא יוכל לבוא היום בשעה 16:30?" המורה לביולוגיה שאלה וילדים בודדים הרימו ידיים.
"מה איתכן בנות? אתן לא יכולות לבוא?" היא שאלה את דניאלה והחבורה שלה שישבו ולעסו מסטיק כמו פרות.
לירון: "וואייי... מה זה לא נראה לי! זה לא מקום בשבילי.. שחס וחלילה לא ירמסו אותי שם כל האנשים הברברים האלו" היא אמרה ואני רק חשבתי עד כמה בנאדם יכול להיות מטומטם.
דניאלה: "כן את צודקת לגמרי! ועוד ללכת עד ירושליים! פווו" היא אמרה וכל הכיתה החלה לצחוק
רותם: " או מיי גאד! תגידי לי? היא אמרה את זה ברצינות עכשיו??!" רותם אמרה לי ואז מישהו מהבנים צעק "שמישהו יתן לה כף!"
"וואי נראה לי ששכחתי את המחברת שלי בכיתה.. אני שניה חוזרת" אמרה לבנות והתחלתי להתקדם לעבר הכיתה.
"היא באה יאללה ההצגה מתחילה!" דניאלה אמרה ללירון וקרצה לה.
"אני מקווה שהיא שם" אמרתי לעצמי ואז, שמעתי את זה. הדבר שהרס אותי.
דניאלה: "רגע, ואת חושבת שניקי סיפר לה מה שהוא עשה? כאילו תחשבי.. אם הוא היה מספר לה אז היא בטוח לא הייתה נשארת איתו ומסתכנת בצורה כזאת!"
לירון: "הוא פשוט מטורף! איך הוא יכל לעשות דבר כזה?! איך הוא יכל לאנוס את המסכנה הזאת בכלל!!!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
