UnFabulous

אז ביום רביעי היה השיעור הראשון בפסיכומטרי. גבר כמעט בן 40 בחולצה סגולה עמד באמצע כתה של כ-40 תלמידים והסביר מה הולך לקרות בשלושה חודשים הקרובים. היה מבחן כניסה שהראה לי לראשונה איך הבחינה הזאת בכלל נראית, לא היה כזה נורא כמו שחשבתי שיהיה אבל הזמן בהחלט הוא פקטור מלחיץ בסיפור והעברית שלי הייתה על הפרצוף. רוב היום לא באמת למדנו רק נכנסנו לראש הזה של שוב להיות בכיתה. ברור שאיחרתי ביום הראשון באיזה רבע שעה, וכשנכנסתי היה מקום רק מאחורה.. לא יודעת אם המקומות קבועים מקווה שלא כי לא ראיתי הרבה עם הגובה שלי. אני לא מכירה בכיתה אף אחד, אבל איך שנכנסתי ראיתי פרצוף מוכר של מישהי שהייתה איתי בכיתה בתיכון. אוף באסה ואני חשבתי שפתחתי איזה משהו חדש לגמרי.. לא שאני לא אוהבת אותה סתם רציתי אנשים חדשים לחלוטין. חייכנו אחת לשניה אבל לא יצא לנו לדבר בכלל, האמת לא היו הרבה הפסקות ב-5 שעות האלה ולא יצא לי לדבר עם יותר מידי אנשים. מקווה שאצליח להתחבר וגם אם לא שפשוט אצליח לעבור את הקורס עם ציון טוב שזה בתכלס יותר חשוב לי מהאנשים שם, עם כמה שאני מחשיבה את עצמי כאדם חברותי. 

אז קיבלנו המון שיעורים! יותר מידי!! את כולם חרשתי וסיימתי ונשאר לי ליום ראשון רק לשנן מילים. הדפסתי רשימות ארוכות ואני מתכננת לשבת עליהן בשבת, אבל זה מרדים רצח לשנן מילים אז אני לא יודעת איך אני אשרוד. גם התחלתי ספר חדש- The Fault In Our Stars, שאני מקווה שיהיה טוב כי שמעתי שהוא מעולה.

אתמול יצאנו לחגוג לחברה טובה יומולדת. יצאנו אני, היא וחברה שלה מבה״ד 1. היו רגעים שהרגשתי טיפה בחוץ כי שתיהן קצינות קישור ודיברו על דברים שאין לי שמץ של מושג בהם.. חברתי ניסתה להבסיר לי אבל זה ברח מהר מאוד מהמוח. תיכננו ללכת לסטנד אפ, חשבנו לתומנו שלא צריך כרטיס ושזה פשוט בר כזה עם הופעות סטנד אפ לא משו כאלה.. וכשהגענו התברר שכרטיס עולה 70 ש״ח אז החברות התקפלו וחשבנו על משהו אחר לעשות. לא האמת לא היה אכפת לשלם ולהכנס כי זה היה ניראה לי יותר מרענן מסתם לשבת בבר, אבל אם לא אז לא.

ככה הגעתי למצב שאני כותבת בגוגל את הדאלה: ״מה לעשות בחמישי בערב?״. אז בסוף החברה של החברה הציכה שנלך לשרונה. איכשהו כל פעם שאני בתל אביב זה נגמר בשרונה משום מה. הייתי שם כבר פעמיים בזמן האחרון. ידעתי שאין שם יותר מידי מה לעשות ב-12 בלילה אבל זרמתי. הגענו ובאמת לא היה איזה בר או משו מפוצץ, בסוף אחרי חיםשוים ארוכים פשוט ישבנו לאכול יחד סופלה במקס ברנר. אחר כך הלכנו ואמרנו שאו שנתקפל או שנמצא איזה בר קרוב. במקרה איפה שחנינו היה ה״פרנדס״. החברה הייתה שם פעם ואמרה שנחמד שם, ואני זכרתי מידיד שלי מהקורס שהוא היה שם ואהב. אז הלכנו. המקום דיי קטן האמת ואין ריקודים או משו. פשוט בר רגיל כזה. הברמן היה חברותי ונחמד, ישבנו על הבר ודיברנו. זו היציאה הראשונה שלי מאז הניתוח, וממש רציתי שידברו איתנו אנשים ולהכיר וכאלה אבל חוץ מבחור מוזר שסיפר לי ש״הוא יושב פה כל ערב ושותה פפסי מקס, ואם היה לו עכשיו פפסי מקס ביד הוא היה כובש אותי״ לא קרה משהו מיוחד. ממש לקראת הסוף הגיע בחור חמוד והציע לנו לשבת איתו עם חברים שלו שהם ״ממש קורעים״. החברה של החברה אמרה לו שבידיוק דיברנו על זה שאנחנו הולכות. קצת התבאסתי האמת כי הם באמת נראו חמודים מרחוק והיה נחמד לשבת איתם קצת ומי יודע, אולי להכיר שם מישהו חמוד. לא יודעת אני רואה בזה מעשה ממש חמוד כי הוא לא התחיל איתנו או משו הוא הציע בצורה ממש יפה שנצטרף אליהם וזה באמת יותר כיף לשבת עם אנשים שאתה לא מכיר ולפתח שיחות מאשר לשבת רק אנחנו. אבל באמת כבר היה מאוחר ואמא לא הפסיקה לשלוח הודעות ״מתי את מגיעה???״ וכאלה (אני חושבת שאני מספיק בוגרת בשביל לחזור הביתה מאוחר מתי שבאלי ותסמכי עליי שאחזור בשלום, אבל אמא זאת אמא ומותר לה לדאוג). אז הלכנו משם והחזרתי אותן הביתה ואז נסעתי הביתה, הלכתי לישון ב-4 והיום קמתי ממש מוקדם לבשל קצת לשבת וללמוד מילים לפסיכו. עכשיו אני מתה מעייפות ועוד שנייה נכנסת שבת אז אני אשן את החיים. שבת שלוםם