We will kill again

פרק ראשון: יומן חלומות

חשוך בחוץ, הערפל נותן תחושה של מסתוריות, הטל שוכב לו על העלים שמחוץ לחלון.

שעות הבוקר המוקדמות מקשות עליי לחשוב בצלילות, אבל אלו הפרטים אליהם שמתי לב ברגע שהתעוררתי... כנראה שאני צריך לציין שאני במקום

חדש, עולם לא הייתי פה, אני חושב...

זאת הפעם הראשונה שאני פה, אבל תחושה כאילו כבר הייתי פה, היער מחוץ לחלון ניראה כל כך מוכר, עם זאת מצמרר ומפחיד בצורה מסוימת. וילונות

אדומים, הקירות צבועים בסוג של גוון צהבהב, צבע של בנות לטעמי. ציורים לא ברורים על הקיר, לא אנשים מוזרים ומפחידים אלה להפך, ציורים של

שדות פתוחים, שקיעות ועוד שיט כזה... סך הכל החדר הזה מביא תחושה של חמימות...

איפה אני? ולמה איני זוכר איפה הייתי או מה עשיתי אתמול ובימים האחרונים? איפה חברים שלי? איפה המשפחה שלי? הדבר האחרון שאני זוכר זה את

מסיבת יום ההולדת של לני... השתכרתי, וככל הנראה נרדמתי במרפסת...

בריצה פרצתי החוצה, היער ניראה כל כך יפה, מושך אליו... כמין מלכודת... אין שום דבר סביב מלבד עצים! גבוהים! איתנים! עתיקים! ובעיקר

מפחידים..

ניראה לי שכדאי שאחזור לבקתה, ברגעים אלה אין לי שום ברירה אחרת. אולי כל זה בכלל חלום, אולי אני אמור להתעורר כמה רגעים. כן זה חלום, הרי

איפה עוד הכל יכול להראות כל כך הזוי...

חזרתי לבקתה הקטנה והמוזרה הזאת, אין פה יותר מידי, כמו בסרט על ערפדים כזה... הכל מוזר כזה, מסתורי.

חזרתי לחדר בו התעוררתי, טוב אני בטוח התעורר מהחלום הזה מתישהו...

זרקתי את עצמי על המיטה, ופשוט חיכיתי.. הזמן לא עובר. לפתע שעון הקוקייה שעל הקיר מחדר האורחים הקטן שמחוץ לחדר החל להשמיע קולות, נו

הקוקו המוזר הזה.

"1,2,3..."ניסיתי להבין מה השעה. "13,14..." משהו פה התחיל להיות לי מוזר, אבל למה ציפיתי? אני בחלום וכאילו שעד עכשיו הכל היה לגמרי

הגיוני ושפוי.. "24,25,26..." והשעון הפסיק...

26? טוב זה כבר טיפה יותר מידי מוזר, יצאתי מהחדר כדי לבדוק מה המחוגים שעל השעון מראים...

"נו כמובן.." אין מחוגים על השעון הזה... מישהו הוציא אותם.

ואז נפל לי האסימון, אולי זה כל הקטע הזה של חלום צלול, אני זוכר שסטפני חפרה לי כמה פעמים על זה. רגע מה היא אמרה? איך היא אמרה שמנהלים

את כל העניין הזה? "נו נו!!" קדימה!, תמיד היה לי זיכרון טוב, למה דווקא עכשיו הוא מאכזב אותי..

טוב אני לא מצליח להיזכר איך אני יוצא מהחלום, אבל אני זוכר שהיא אמרה שכדי להתחיל את כל התהליך הזה אני צריך לנהל סוג של יומן, יומן

זיכרונות.. שבוא אני רושם כל פעם את מה שאני זוכר מהחלומות שלי... הסתכלתי על השידה ליד המיטה, יומן.. ועט.. "חה.." צחקקתי לעצמי..

חלום מודרך אחרי הכל...

אני לא מאמין שאני אשכרה עושה את זה, אבל זה כולה חלום, אז שיהיה

והינה אני, מייקי הקטן, כותב לך את מה שעבר עליי עד עכשיו בחלומי המוזר.

ניראה לי גם כדאי שתדע שחוץ מזה ששמי הוא מייקי שאני בן 15 ואני לא ילד קטן! אני בוגר מאוד לגילי!

אני בן יחיד, יתום... אף פעם לא ממש הצלחתי להבין מי היו הוריי... האימא המאמצת שלי תמיד הייתה טיפה מוזרה, אבל זאת אימא שלי והיא תמיד

הייתה שם בשבילי ואני אוהב אותה.

ופרט קטן שאני אפילו לא יודע למה אני מציין אותו אבל אימא שלי הכריחה אותי לעשות קעקוע עם הכתובת "Lycanthropos" על היד שלי, אמרה

"אף אחד לא ישמור עלייך חוץ מעצמך" ותמיד חייכתי מתוך נימוס, הסתכלה עליי ואז הוסיפה "יום יבוא, אתה תתבגר ותתמודד עם העולם שבחוץ, אז

תדע מהו ייעודך האמיתי"

כבר אמרתי מוזרה?.. תמיד צחקו עליי בבית הספר, כשהיא לא הסכימה אף פעם לבוא ליום הורים וימים אחרים.. תמיד ישבתי לבד, חיוך מזויף היה על

פני... ובלילות בכיתי. שמרתי את זה בסוד, כי אני גבר! המילים של אימא על הקעקוע נכנסו להכרה שלי... איכשהו הבנתי את זה שאני צריך לגדול להיות

גבר! להתמודד עם העולם, זאת כנראה גם הסיבה שאני מסתובב עם בני 18...

עוד הדהד בזיכרוני הספר המוזר שהיה לאימא במגירה שאותו תמיד נעלה ואת המפתח נשאה על צווארה, כשרק התקרבתי לאותה המגירה הייתה מכה

אותי, צועקת עליי שאין לי מה לחפש שם. "זה אסור!" הייתה אומרת ואז מחבקת אותי ובוכה... אני אף פעם לא הבנתי אותה... 

הפסקתי לכתוב לשני "ואוו.." אילם יצא מגרוני.. "חפרתי!" חשבתי לעצמי.

מוזר, אבל הרגשתי טוב עם עצמי, אני לבד בחדר, כותב את מה שעבר עליי עד עכשיו, נזכר בילדות ובאימא, שאני די מתגעגע אליה ולשיגעונות שלה

עכשיו. כיף לפרוק ככה, זה משחרר את הלב ומנקה את הראש...

"קוקו.. קוקו.. קוקו". שעון הקוקייה שוב פעם.. אבל הפעם רק 3 פעמים... יותר מוזר מה26 הקודמים..

השעון קטע את רצף הכתיבה שלי, הסתכלתי החוצה, חושך מוחלט, וכשחושבים על זה לא היה אור שמש בכלל היום. עייפות קלה השתלטה עליי, סגרתי

את היומן, הנחתי את העט, עצמתי את עיניי..

"אולי החולם הזה נגמר בזה שאני הולך לישון".. יללה נשמע במחוץ, של זאב או חיה מהסוג הזה...

"קריפי" חשבתי לעצמי. קמתי לחלון, אבל מרוב החושך, רק את ההשתקפות שלי ראיתי, פתחתי את החלון, הבטתי לשמיים, בחיי לא ראיתי כאלה

שמיים יפים, הכוכבים האירו את החשכה שבחוץ...

"מוזר" אין ירח, שוב אותם היללות של החיות שביער... סגרתי את החלון, הסתובבתי לכיוון המיטה וקפאתי, לא זזתי, ידיי רעדו ממה שראיתי מולי. לא

האמנתי למראה עיניי. סגרתי אותם... "תירגע... תנשום עמוק.. זה רק חלום", ניסיתי להרגיע את עצמי. פתחתי את עיניי

"אהה" צרחה השתחררה מגרוני, התעלפתי...

ShadowOff.

המשך יבוא (;