צפונית, הססנית, אנונימית. שינה ללא חלומות הפכה למאוסה.

אני רוצה אותה כאן. שתבוא ותחבק. שתבוא להבטיח ששום דבר לא השתנה, שהזמן לא עבר ושהימים לא חלפו. שאני לא לבד ושלא באמת סיימתי את 12 השנים האלו. שאני לא אעשה תיכף על מדים ואכאב להיות בבסיס עם שתי הבנות שאני לא רוצה להתסכל להן בעיניים. שאני לא אמשיך בכל יום, עד אז, לחשוב עליה ולדעת שאין עוד שום דבר לעשות מלבד להתקע בעבר.

לא רוצה לראות את כולם נוסעים ונהנים בעוד שאני בבית, נמנעת מלצאת רק בגלל התחושות שחוזרות על עצמן יום אחרי יום. הרי כשאני שם בחוץ אני לא נהנית, נסיתי, חוויתי וחזרתי על ההליך. זה לא זז לשום מקום ואני פשוט מקובעת מידי. אני האשמה היחידה.

אני רוצה להפסיק להרגיש את הצביטה הזו בלב..