צפונית, הססנית, אנונימית. שינה ללא חלומות הפכה למאוסה.

זו אני, אלו הם השינויים וכך אני כותבת. שמונה חודשים של התנזרות כמעט מוחלטת, מתחשק גם לי לחזור למקום בטוח.

נוגדני דכאון, אין ספור דמעות, הפרעת אכילה שלא נגמרת, אנשים, תפקיד משמעותי בצה"ל, התנתקות דרסטית ממנה, שינוי גישה, חשיבה צלולה, התאהבות חדשה, חבר בתחילת הדרך, לבטים, אי נוחות, תחושת חרטה, לחצים, חרדה, קב"נים, מרחק מהבית, מיטה חמה בסופי שבוע וחשק בלתי נשלט לאכול, לכתוב, לצרוח ולשמוע מוזיקה בווליום מחריש אוזניים.

אני עייפה כבר כמעט חודשיים ללא סיבה מוצדקת. התשה פיזית ונפשית, עצימת עיניים לרגע- ונחיתה.

אני מפחדת להיות איתו, אבל נוח לי כל כך להחזיק לו את היד. החשש הזה שהכל ייגמר, שדבר לא אמיתי- מרתיע, והלוואי והיה מדובר בדבר חולף.

אני משוגעת, פסיכופטית ומטורפת. או שבעצם, אני סתם לחוצה וחרדתית.

קשה לי קצת לכתוב כרגע, הכל נורא כבד לי.

אבל אני בבית, וזה כבר טוב..

סוף שבוע רגוע