פחדתי שהכדורים יהפכו אותי למונוטונית. ינטרלו את החרדות אבל ייגרמו לי לבהות באוויר ולשכוח. אבל הם לא. אני מחייכת. אני מחייכת, ואפילו לא מרגישה צבועה. אני מפחדת להתנפץ עכשיו, בבת אחת. אני מפחדת להתנפץ עכשיו, אבל לא נרתעת. אני עדיין מפחדת להתנפץ.
יצאתי להליכה אתמול, השרירים לא תפוסים. לא התאמצתי מספיק, לא האדמתי כמו פעם.
הרחבתי את המכנסיים, גזרתי את החולצה. לא שילמתי על רכישה חדשה כבר כמה חודשים, בעיקר בגלל הצבא, ואין לי ספק שזה גם לא ייקרה בעתיד הקרוב. אני לא רוצה להסתכל על מידות, להתוודע, להחשף. אני לא רוצה להתחרט, כי אני כבר שלוש שנים לא יודעת מה תהיה המידה שלי בעוד מספר שבועות. אני מפחדת מעצמי, אבל הכדורים עוזרים. אז אני מפחדת להתנפץ, אבל אני חיה. אני עושה דברים, בעוד שאין לי מושג אם הם רובוטיים או רצוניים. אני אוהבת. אני שונאת. אני לא רוצה להיות איתו כי הוא לא קשר לטווח הארוך, אבל אני צריכה את החיבוק שלו, אז אני לא מרפה- מחשש להתנפץ.
כן, לא, אולי, שחור, לבן.
פחדתי שהכדורים יהפכו אותי למונוטונית.
אני דווקא לא מרגישה מבולבלת, למרות המציאות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
