צפונית, הססנית, אנונימית. שינה ללא חלומות הפכה למאוסה.

הכדורים לא גורמים לי להתנהג כמכאנית או מתוכנתת, אני בסדר. אני לא בדכאון יותר, אני בסדר. אין לי תסמונת אובססיבית, אני בסדר.

הדלת פתוחה, אני לא יכולה להמשיך לכתוב. תפסיקו להסתכל, להצביע ולמתוח ביקורת, כולכם. אני באמת בסדר. זה רק מזג האוויר שמייבש קצת את השפתיים.

אני לא רוצה להתקל שוב בסימני שאלה, אני בסדר. ישנתי הלילה שעתיים וחצי. אני בסדר. אני מצפה לחזור לשבוע חדש בצבא על כל המשתמע מכך, כי אני מפחדת להיות בבית. אבל אני בסדר. אני לא מונוטונית, אני פשוט בוכה בגללך. קצת. אני בסדר.

אני לא מתחילה להרגיש שוב, אחרת באמת אצא מגדרי.

זה לא חוזר על עצמו, בבקשה.

אל תתנו לזה לקרות. בסדר?

הקול שלו, הריח שלה.

אתה אמרת שלא נלך לישון בלילה. אני נקרעת.

אני רוצה להרגיש שפוייה, ולהרדם. כי רק אז אני לא מדברת, אוכלת, חושבת או מתנצחת. אני אפילו לא חולמת.

אני בסדר.