"ואלללה הסודות של חייך ,את לא תגלי לעולם"

די אותי לאהוב
תגידי שהכל יהיה טוב
תגידי שאת שונה
תגידי שאת מבינה

למדי אותי לאהוב כמו שאהבת
הסרת את פחדיי, אלה שיצרת
תגיד לי.. רק תגידי...
שזה לא יהיה כמו אז

ואני אסתכן איתך
אלך אחרייך לאן שרק תרצי

אלך אחרי הריח הזה
שמשכר את חושיי ...
אלך אחרי השפתיים האלו
שמשבשות את נשימותיי ,
אלך אחרייך
אהיה האישה שלך לעד

רק בקשה אחת אלייך ,
אל תשאירי אותי לבד .

אני יושבת כאן מול החלון שטוף הדמעות של העולם.. ותוהה..
תוהה בדבר ההווה, העתיד אבל בעיקר בדבר העבר..
זיכרונות שלמים שבירים עטופים בניירות עיתונים,
חבויים היטב בתוך המזוודה המרופטת.
שנה שלמה עוברת לי בראש,
שנה של אושר,
שנה של חיבוקים,
שנה של פריחה ולידה מחדש.
הבטחת לי שהאהבה הזאת לא תגמר לעולם..
אבל כמו כולם גם ההבטחה שלך טבעה בים האכזבות..
אני כבר לא מצליחה להירדם בלילות,
הכדורים כבר לא עוזרים.
וגם כשהעיניים נעצמות,
אני פוקחת אותן שוב,
כדי שלא להיזכר בעיניים שלך.
פעם חלומות.. היום סיוטים.
פעם כוכבים, היום היבהובים חסרי ערך.
פעם חיוכים... היום עיוות של השפתיים עם טעם מלוח של דמעות.
אני כבר לא בוכה, כי לא נותרו לי כבר כוחות לבכות.. הבכי הוא מבפנים..
גופה, ללא רוח חיים, שרק הכאב הפנימי לעיתים, מזכיר לה שהיא עוד חיה.
שביל של עלי כותרת אדומים, מובילים אותי אל באר השתיקות..
שביל של טיפות דם מלווה את דרכי אל מול הצרחות.
מאות...אולי אף אלפי.. עיניים נוצצות..
לא לבכות.. רק לא לבכות.
דון קישוט אתה יכול לנוח, יש כל כך הרבה תחנות רוח..
אתה לא תספיק , אתה לא תספיק.. אתה לא תספיק דון קישוט..
אני מבקשת למות, כדי שהכאב הזה יחלוף..
אבל שוב כמו תקליט שבור....
כבר לא מתים יותר מאהבה..
תקליט שבור לחתיכות קטנות..
כה רבות.. חתיכות מליבי השבור..