ויקטור ז'בוטינסקי

אני עומד בחשכה
קרניו החיוורות של פנס רחוב ישן מאירות את השממה
עומד לתומי באמצע שדה גדול ופתוח במישור
מסביבי רק בדידות וקור

חושך בולע את העולם
והזיכרונות שבעומקי ליבי מתרחקים ושוקעים בערפל
פניי הרגועות והשלוות נופלות בעייפות
עיניי כמעט ונסגרות
אני חש כיצד גופי מאבד את תחושתו
ובועה גדולה שאיני יכול להתנגד לה מנתקת אותי מתוכו
אני שוקע בתוך תהום אפלה
כל מה שקרה כבר לא חשוב לי כלל
ואני לא רוצה לחזור

אני משלים עם גורלי
מחייך אל הצללים שלידי
והלילה שמסביב נראה לי לפתע בהיר ואפילו חמים ונפלא
כך קורה לי
כשאני עומד בחשכה