פרידה מחתול אהוב
באותו ערב, חשבתי שעבר עליי עוד יום רגיל ושגרתי.
בבוקר הייתי בבית הספר, בערב שיחקתי במחשב. לפתע אמא שלי נכנסה לחדרי ובישרה לי על מותו של זומבון – החתול האהוב שלי. זומבון ליווה אותי במשך חמש שנים. כששמעתי על מותו, צחקתי. פשוט צחקתי והייתי שמח. זו הייתה תגובה טיפשית שנבעה מכך שלא עיכלתי עדיין את מה שקרה. זומבון היה בשבילי הכל – הוא היה האור שבחיי, הפרווה שבליבי. זומבון היה כמו אבא שלי – היה לו שפם, וה"מייאו" שלו העיד על בגרות והבנה – הבנה של נפש האדם, הבנה של החיים. כל מייאו שלו היה גורם לשמש לזרוח. כשזומבון היה מחייך, השמש הייתה יוצאת מבעד לעננים, והציפורים היו מזמרות שירי חג. זומבון היה הכתפיים של העולם, והעולם היה הנקניק שלו. כעבור כמה דקות, הפסקתי לצחוק, והתחלתי לחוש עצב רב על מותו של חתולי ומורי הרוחני זומבון. היה זה עצב כבד, כמו ריק שנפער בתוכי ופלט החוצה כל רגש של שמחה מחיי העלובים. ניסיתי לאכול, אבל האוכל לא פתר את תחושת הריקנות. אף המבורגר שאכלתי לא היה טעים כמו זומבון. אף קבב לא גבר על העצב הכבד. זומבון היה בשבילי הכל, ולרגע אחד תהיתי אם אחוש אי פעם שמחה. זומבון, יצירתו החשובה ביותר של הטבע, מת. זה כמעט בלתי נתפס מבחינתי.
זומבון, אחרי כל מה שעברנו ביחד אני רוצה לאחל לך – סע לשלום. המפתחות כבר בפנים. אני אתגעגע אליך, ולעולם לא אשכח את התקופה שבה היינו ביחד. להתראות, המייאו של חיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
