הטיול הגדול הסתיים אתמול בשעה 22:00. זה היה טיול של ארבעה ימים בתנאים קשים יותר מתנאי צבא. שום דבר לא הכין אותי למה שהיה שם: הקור העז בלילות, השינה תחת כיפת השמים, ההליכות הארוכות מהזריחה ועד השקיעה, ההשקמות ב-4:30 בבוקר והארוחות הדלות.
החוויות הקשות גרמו לי להעריך יותר את התנאים שיש לי בבית.
זה היה הטיול הראשון שלי בחוג "סיירות", וכעת אכתוב עליו.
היום הראשון
הקבוצה שלי יצאה לדרך בשעה 6:15 בבוקר. הנסיעה לנחל פארן שבנגב הדרומי נמשכה 5 שעות, ובמהלכה התאוששתי לאיטי מלילה שלם שבו לא ישנתי מרוב התרגשות מהטיול. בדרך אספנו קבוצות רבות, וכשהגענו ליעדנו בשעת בוקר מאוחרת, כוחי היה במותני וגופי היה מלא באנרגיה.
צעדנו בין הרי הנגב השוממים, בשבילי עפר ריקים תחת שמים בהירים ורעננים. כעבור כשעת הליכה, הקבוצה שלי עצרה למרגלותיו של הר נמוך והתחלנו לארגן את ארוחת הצהרים (שבאה בדיוק בזמן המתאים, כשכולם היו רעבים). הארוחה הייתה בעצם כמה פרוסות עם שוקולד, טחינה ירקות ותה. נהיניתי לאכול למרות שארוחות הצהרים בבית שלי הרבה יותר איכותיות, אך באותו שלב לא ידעתי שכל הארוחות בטיול יהיו כאלה.
ההליכה נמשכה ולקראת השקיעה טיפסנו על מדרונותיו של הר גדול שפסגתו נגמרה במצוק אדיר מימדים, כמו המצוקים האימתניים של מכתש-רמון. בזמן שהשמש הכתומה התקרבה לאט-לאט אל קו האופק, קפצנו מפיסגה לפיסגה, ולבסוף התיישבנו על פיסגה אחת כשפנינו אל המערב. צפינו בשמש נבלעת במחיצתו של האופק כשקרניה המקסימות מאירות את השמים ואת המישורים העצומים שלרגלינו בגווני כתום ואדום.
השקיעה המהממת הדהימה את כולנו. ישבנו בשקט מוחלט, ואחרי שהשמש נעלמה נשארנו באותו מצב. המשכנו לשבת כשפנינו אל האופק כאילו השמש עדיין הייתה שם, ואז המדריך התחיל להקריא סיפורים והדממה ליוותה אותו כשישבנו והקשבנו להם. רוח מערבית קרירה התחילה לנשוב, וה"קרירות" הפכה כעבור כמה שעות לקור נוראי.
אחרי השקיעה השמיים התכהו וכעבור 30 דקות לא נותר שום זכר ליום הקיצי והבהיר. הלילה ירד והשמיים התמלאו במיליוני כוכבים. בחיים לא ראיתי כזאת כמות אדירה של כוכבים. בסביבות השעה 18:00 (תריסר שעות אחרי שעזבתי את הבית שלי) הקבוצה צעדה במישור ענקי שנמשך קילומטרים. באופק התנשאה לה שרשרת הרים שנראתה כחומה של צלליות לבנות וזוהרות תחת כיפת השמים השחורה. ההרים הבריקו כפנינים עדינות בזריחה, ופסגותיהם הכחולות כמעט נבלעו בשמיים שעטו את אותו גוון.
למרגלות ההרים, במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו, ניצנצו אורות של מחנה. לקראת השעה 7:00 בערב הגענו ליעדנו, וב-4 השעות הבאות הדלקנו מדורה, בישלנו אורז ולביבות ושתינו תה. הילדים היו ממש גרועים בבישול, והכשל האירגוני גרם לארוחת הערב להיות מוכנה אחרי השעה 9. בזמן הזה גוועתי מרעב והבטן שלי כאבה מאוד. כשהארוחה הייתה מוכנה טרפתי את מה שהיה לי בצלחת מבלי להשאיר שם גרגיר, והתאכזבתי לגלות כמה דלה הייתה ארוחת הערב. אחרי הארוחה כבר לא הייתי רעב, אך גם הייתי רחוק מלהיות שבע. באותו ערב הרגשתי שהקבוצה לא הייתה נחמדה אליי. הרגשתי בודד ומרוחק. כלפי חוץ לא הראתי שאני מרגיש כך, כי לא ידעתי אם זה באמת נכון שהילדים לא נחמדים אליי. הרגשתי שאין לי מספיק ניסיון בחוג כדי לדעת אם היחס של הילדים אליי באמת השתנה לרעה, או שאולי זו הרגשה פנימית שלי שתחלוף עם הזמן. הייתי שקט ומאופק.
לקראת השעה 22:00 האש גוועה ומהמדורה נשארה ערימת גחלים עמומה. עזבנו את המדורה והתחלנו בהכנות לשינה. זה היה הרגע שהכי ריגש אותי לפני שיצאתי לטיול, אבל כשהייתי שם הייתי עסוק מאוד לחוץ בהכנות ועייף. זה לא היה כמו הטיולים השנתיים בבתי-ספר, שבהם החוויות הכי מגניבות מתרחשות בלילה - בלילות הילדים ישנו בשקט כמו גושי סלע, והצטיידו באנרגיה לקראת היום הבא.
האנרגיה שהייתה לי ביום שלמחרת הגיעה ממקור לא ברור בגלל שישנתי רק שעתיים לאורך כל הלילה. בשעה 3:00 - 3:30 שמרתי על המחנה עם ילד אחר מהקבוצה והתהלכתי ברחבי המחנה כמו מסומם. זה היה לילה לח מאוד, וכשקמתי למשמרת גיליתי ששק השינה שלי קר ורטוב.
בשעה 4:30 התעוררתי לצליליה הנעימים של מוזיקה מהטלפון הסלולרי של המדריך.
ההשכמה ב-4:30 הייתה קשה וזה ממש לא היה נעים לצאת משק השינה החמים אל הקור הנוראי שבחוץ; 3 מעלות מעל האפס. 3 מעלות מסכנות שבזכותן שק השינה שלי לא הפך לגוש קרח. אחרי שקמתי האצבעות שלי קפאו ואיבדתי את התחושה בהן. רק אחרי 3-4 שעות השמש חיממה אותן והתחושה בהן חזרה. הלילה הראשון היה פשוט נוראי, אבל הלילה הקשה ביותר היה דווקא הלילה השלישי.
היום השני
יש לי שלושה זיכרונות מאוד בולטים מהיום השני:
1) היום השני היה היום הקשה ביותר מבחינת הליכה. ביום השלישי צעדנו 16 ק"מ.
2) ביום השני הסרחתי מניחוחות המדורה של ערב היום הראשון (חוויה מאוד חזקה!)
3) הזיכרון הכי נחמד זה שילדה אחת הביאה לטיול "קזו" (כלי נשיפה מאוד נחמד) וכל הזמן רציתי לנגן בו. בחלק מהפעמים היה נתנה לי את הקזו וניגנתי בו.
ביום השני הרעב הציק לי מאוד. בקילומטרים האחרונים ממש נפלתי מהרגליים. זה היה יום מתיש בשביל כולם, והלכנו לישון בשעה 20:30.
בערב הדלקנו מדורה, ולשם שינוי הילדים למדו לקח ממחדלי הערב הראשון והכינו את האוכל בזמן. האוכל גם היה יותר טעים.
הלילה, שלפי החזאים עמד "בסימן התחממות" היה קר לא פחות מהלילה לפניו. הייתי ממוטט וישנתי 5 שעות. המדריך הסכים שנצא לדרך עם אור ראשון (שזה 5:30 בבוקר).
היום השלישי
בבוקר היום השלישי כולם היו רעננים. בבוקר השלישי שברתי שיא של זמן בטיולים על ילדים בני גילי. השיא הקודם עמד על יומיים בטיולים השנתיים של בית הספר.
שוב חלפון בי תחושות של ריחוק מהקבוצה, כאילו אני לא חלק מהקבוצה כי לא היה לי כמעט עם מי לדבר. כמו ביום הראשון, הייתי מאופק ולא הראתי את זה כלפי חוץ. הייתי נחמד ונדיב, עזרתי לילדים, הייתי "חברמן" והראיתי שאני חלק מהקבוצה. ההרגשה הזאת עלתה וירדה, והיו גם רגעים שהרגשתי ממש טוב עם החבר'ה.
הקטע המגניב ביותר ביום השלישי היה הקטע שבו התחלקנו לשתי קבוצות, ואני הייתי עם הקבוצה של המדריך. היינו צריכים לנווט בשטח עם תצ"א ולמצוא נקודות בשטח לפי התצ"א ולבסוף להגיע ליעד האחרון. היה בזה אתגר מסויים ולכן היה לי כיף.
היום השלישי היה חם ונעים. זה כל כך כיף להרגיש את השמש הלוהטת אחרי לילה כל כך קר. אני ממש אוהב את המעבר הזה מקור לחום (אבל לא להיפך).
הארוחה בלילה השלישי הייתה נהדרת מכל הלילות. בלילה הייתי הכי עירני והכי נמרץ. עזרתי בחיתוך בצל והיה לי אחלה מצב רוח שקיוויתי שימשך.
הלילה היה קר קר קר קר קר. בקושי ישנתי (אם כי יותר מבלילה הראשון), ונדמה לי שגם חלמתי משהו בתוך שק השינה שלי. בבוקר הידיים שלי שוב קפאו, וגם הפנים שלי קפאו ועד השעה 8:00 לא הצלחתי לדבר כי השפתיים שלי קפאו וכשניסיתי לדבר נשמעתי כמו אוטיסט.
היום הרביעי
היום הרביעי היה טו-מאץ' בשבילי. היו בו שני אירועים יפים אבל חוץ מזה לא היה בו שום דבר מיוחד.
חליתי בתסמונת "היום האחרון", וכל הזמן ספרתי את השעות שנשארו עד שחוזרים הביתה. הייתי גם רעב מאוד ופינטזתי על מאכלים כמו צ'יפס, המבורגר ופיצה שנראו לי ארוחות פאר אחרי מה שאכלתי בטיול.
בטיול היה לקבוצה שלנו מנהג שכל כמה ילדים עושים "הדרכה" על נושא מסויים שקשור לנגב. אני, רועי ואלון הדרכנו על נושא יחסית מורכב, ולמרות שהיינו צריכים להתכונן מראש לא התכוננו להדרכה אפילו רגע אחד והיינו חייבים לאלתר את ההדרכה במקום. זה היה מאוד בעייתי אבל בזכות שיתוף פעולה מדהים (ואילתור מוצלח) עברנו את זה בשלום וההדרכה הייתה מצויינת!
בצהריים טיפסנו על הר צוריעז בחום של יותר מ-30 מעלות. כשהגענו לפיסגה עשינו תרגיל מגניב שנקרא "התבודדות" וכשמו היה. כל אחד תפס מקום על הפיסגה ובשקט התבוננו בנוף היפה והמרשים של המדבר, מגובה 600 מטרים.
אחרי זה הלכנו עוד 4 שעות וכבר לא נהיניתי מכלום. הייתי תשוש מארבעה ימים של טיול קשה ומעייף. רציתי רק להיות בבית.
באוטובוס החלפנו חוויות מהטיול וכל אחד אמר מה היה כיף בטיול ומה צריך לשפר. אני הייתי כל כך עייף שלא היה לי כוח לחשוב על כלום. אמרתי כמה דברים ובנסיעה נמנמתי באוטובוס.
הגעתי הביתה אחרי 22:00, והדבר הראשון שעשיתי בבואי הביתה היה לזלול צ'יפס ועוד המון דברים שחלמתי עליהם במשך שעות ארוכות. אח"כ הורדתי מעצמי את כל הג'יפה שסחבתי מה-8 לדצמבר, ונרדמתי במיטה חמה, כשמעליי תקרה חמה מאבן ולא שמיים קרים.
היום ישנתי עד הצהרים, וחטפתי וירוס רציני אבל התאוששתי ממנו אחרי כמה שעות ועכשיו אני שוב בריא.
בקרוב כל החוויות של הטיול יהפכו לנוסטלגיה ☺
ולסיום:
מחר אני אחזור רשמית למסלול חיים רגיל אחרי חודשיים של חיי הוללות. יהיו לי לימודים, שיעורי בית, מבחנים ועבודות. השביתה של רן ארז נגמרה, ואני חוזר לשיגרה אחרי שני חופשים גדולים: חופש גדול אחד ביולי-אוגוסט וחופש גדול שני באוקטובר-נובמבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
