ויקטור ז'בוטינסקי

ניתן להוריד את התוכנה מכאן

תיהנו!!!

פרידה מחתול אהוב

באותו ערב, חשבתי שעבר עליי עוד יום רגיל ושגרתי.

בבוקר הייתי בבית הספר, בערב שיחקתי במחשב. לפתע אמא שלי נכנסה לחדרי ובישרה לי על מותו של זומבון – החתול האהוב שלי. זומבון ליווה אותי במשך חמש שנים. כששמעתי על מותו, צחקתי. פשוט צחקתי והייתי שמח. זו הייתה תגובה טיפשית שנבעה מכך שלא עיכלתי עדיין את מה שקרה. זומבון היה בשבילי הכל – הוא היה האור שבחיי, הפרווה שבליבי. זומבון היה כמו אבא שלי – היה לו שפם, וה"מייאו" שלו העיד על בגרות והבנה – הבנה של נפש האדם, הבנה של החיים. כל מייאו שלו היה גורם לשמש לזרוח. כשזומבון היה מחייך, השמש הייתה יוצאת מבעד לעננים, והציפורים היו מזמרות שירי חג. זומבון היה הכתפיים של העולם, והעולם היה הנקניק שלו. כעבור כמה דקות, הפסקתי לצחוק, והתחלתי לחוש עצב רב על מותו של חתולי ומורי הרוחני זומבון. היה זה עצב כבד, כמו ריק שנפער בתוכי ופלט החוצה כל רגש של שמחה מחיי העלובים. ניסיתי לאכול, אבל האוכל לא פתר את תחושת הריקנות. אף המבורגר שאכלתי לא היה טעים כמו זומבון. אף קבב לא גבר על העצב הכבד. זומבון היה בשבילי הכל, ולרגע אחד תהיתי אם אחוש אי פעם שמחה. זומבון, יצירתו החשובה ביותר של הטבע, מת. זה כמעט בלתי נתפס מבחינתי.

זומבון, אחרי כל מה שעברנו ביחד אני רוצה לאחל לך – סע לשלום. המפתחות כבר בפנים. אני אתגעגע אליך, ולעולם לא אשכח את התקופה שבה היינו ביחד. להתראות, המייאו של חיי.

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, הבלוג שלי מתקרב לגיל שנה. והיום החלטתי לכתוב שיר לישראבלוג - קהילת הבלוגים המטומטמים שליוותה אותי לאורך השנה האחרונה

את ישראבלוג הכרתי לפני כמה חודשים

חשבתי שהאתר ישנה לי את החיים

אני מצטער שלא ידעתי באותם ימים אפלים

שהאתר הזה הוא קהילה של בלוגרים מטומטמים

בישראבלוג מתנוססת הסיסמה "החיים זה כאן!"

אך אילו חיים אפשר למצוא בתוך כל הבלאגן?

בין אלפי הבלוגים ומיליוני התגובות

 אפשר למצוא רק טימטום ברמות

פקאצות,מטאליסטים ופריקים מכל שכבות הגיל

מצאו כאן מפלט מעולמם המגעיל

ואני הצטרפתי אליהם כי חשבתי שיהיה מגניב

לפתוח לי בלוג באינטרנט ולהגיב...

בימים האחרונים השתכנעתי שהחיים זה לא כאן

זה לא המקום המתאים ולא הזמן

בלוגרים כמוני צריכים אתר אחר

כי ישראבלוג הוא סתם שרת מפגר

בעוד 12 ימים הבלוג שלי יהיה בן שנה.

לאחרונה ניהלתי עם עצמי דיאלוג קטן. התלבטתי אם לסגור את הבלוג העלוב והלא משוקע הזה, או לנסות לשפר אותו. האמת שעדיין לא החלטתי מה יעלה בגורלו של הבלוג של ויקטור פרנקנשטיין. בנוסף, הגעתי למסקנה שבלוג רציני לא פותחים בישראבלוג. יש אתרים על רמה. ישראבלוג זו קהילה שמורכבת בצורה כזאת:

הטבלה הזאת משקפת את הדרך שבה אני רואה את קהילת ישראבלוג. זה מסביר מדוע לא רציתי לכתוב פוסטים גדולים ולהשקיע את כל כולי בבלוג הזה, לאורך השנה האחרונה. בשביל מי אני כותב את הפוסטים? בשביל ילדות בנות 12, פקאצות מטומטמות, מעריצות של להקת טוקיו הוטל ומטאליסטים ממורמרים?

בין אם אחליט לסגור את הבלוג ובין אם לא, השנה הזאת, שבה כתבתי את הבלוג של ויקטור פרנקנשטיין תיזכר כחוויה נחמדה.

מדוע העולם מקום כל כך נוראי? האם שווה בכלל לחיות בעולם שבו בני אדם מתים מדקירות סכינים וממחלות נוראיות, בעולם קר ועצוב כמו העולם שלנו? האם כדאי לעבור את כל הסבל שהחיים מעניקים לנו כדי להמשיך לחיות, אם אפשר למות ולא לסבול יותר לעולם? מדוע החיים כל כך קצרים? מדוע העבר מת והעתיד לא יכול להיות כמו העבר? מדוע יש בינינו אנשים שגורמים לאנשים אחרים לשנוא את החיים? למה אי אפשר לתקן כל נזק שנגרם לנו בילדות, ולמה אני צריך להיות כל כך חזק כדי להמשיך לחיות? מה קורה לנו כשאנו מתים? האם שווה "לקחת את הסיכון" ולמות בתקווה שהעולם הבא שאליו נגיע יהיה מקום טוב יותר?

האם כל האנשים שעוזבים אותנו כשהם מתים ממשיכים להיות לצידנו? והאם המוות הוא דבר סופי, כמו חור שחור שאין בו כלום? האם כשאנחנו מתים אנחנו נולדים מחדש בעולם הזה, רק בתור יצור אחר?

האם יש דרך שבה אוכל להיות מאושר ולא לחשוב את כל המחשבות האלה?

כמה שהייתי רוצה לשחק עכשיו ב-GTA4, המשחק הטוב ביותר בעולם.

לצערי המשחק לא יצא לPC, ואני אצטרך לעבוד קשה בחופש הגדול כדי לקנות XBOX-360 ולשחק בGTA4 בקונסולה המדהימה הזאת. משחקים מדהימים עובדים רק בקונסולות מדהימות, והמחירים גבוהים בהתאם.

בינתיים אני צופה בסירטונים של המשחק, ואחרי כל סירטון אני מתרשם יותר מהגרפיקה של GTA4. יש אנשים שעדיין לא בשלים להבין, שרוקסטאר הפכה בחודשים האחרונים לאחת החברות הטובות ביותר בעולם, כשהוציאה את GTA4, שהביס ברמתו את Call of duty 4, Crysis ועוד הרבה משחקים אחרים. בסוף כולם יבינו, ש-GTA4 הוא משחק הפעולה הטוב ביותר בעולם.