לאחרונה, אני מוצפת תהיות בלתי פתורות. תקריות בלתי צפויות מתוך ההווה העלו שיירי רגעים מתים על פני השטח, השתהות שאינני מסוגלת לשאת. הזיכרון השלם חושף את פגמיו הנעלמים, עמידותו שהייתה מקור לתועלת רבה בעבורי מצטיירת כעת כרדופה ורצחנית. אינני אובדת בין מחשבותיי, אך תופעות הלוואי של אותו תסריט ישן החלו לצרוב שוב, בעוצמה מוחלשת אך מורגשת. עבור רגעים אחדים, הם אינם משאירים לי נשימה. גופי הופך טעון, ואני נמלאת כעס וחלחלה. הניסיון שצברתי יצר בעבורי הכרה באשר מתנהל מתחת לפני השטח, במקום בו האתיקה והמוסר אינם נמצאים בשימוש. אני שואלת את עצמי האם אי פעם ארוויח את האמונה באנשים. בהווה, המסגרת הצרה את דופנותיה. ייתכן כי המציאות דורשת מסירות שאינני מסוגלת להעניק לה, בעוד שאני יוצרת מימדים אחרים ומשתעשעת במשחקים של הסתברות. אינני מרוצה בהווה, ויחד עם זאת אינני מסוגלת להעלות תסריט אחר על דעתי. יכולת הציפה מונעת ממני את שקיעתי, אך באותה מידה אינני מקדמת. הגעתי לידי איזון, ולמרות זאת התזוזות האחרונות מונעות ממני את הנגישות למצב של הרמוניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: