i write, you read.

היי , הגיע פרק 52! קוראים חדשים, תקראו, תראו אם אתם אוהבים ואם כן אז סבבה (: אם לא גם בסדר...

תהנו...

פרק 52:

"היי" נכנסתי לחדרה של הגר בלי הזמנה.

"היי" היא חייכה אליי סגרה את הספר והניחה אותו על השידה לידה.

"עכשיו קמת?" שאלתי אותה בפליאה וסקרתי את המכנסיים הקצרצרים שלבשה וחולצת פיג'מה גזורה.

"סוף סוף קצת חופש, מנצלים אותו עד הסוף" היא קמה והתיישבה על כיסא המחשב מול השולחן שלה וסימנה לי לשבת על המיטה.

"וואי עכשיו אני קולטת..." אמרתי תוך כדי נפילה על מיטתה של הגר שהייתה מלאה בערמות בגדים.

"מממ?" היא מלמלה.

"עוד לא דיברתי איתך מהמסיבה" אמרתי ונזכרתי בעצמי, "מוזר, כבר יומיים לא דיברנו" היא צחקה, "באמת מוזר..., אז, איך היה לך?" ניסיתי להשלים את ה'פערים' החסרים.

"בסדר, היה נחמד, באמת לא יצא לי לראות אותך וגם כש...", "כן... קטעתי אותה, סורי שהייתי דוחה שבאתי לשאול אתכם אם ראיתם את יעל... פשוט הייתי בלחץ".

"בקטנה... מה נסגר בסוף? לא שמעתי מאף אחד..." .

"סתם, לא חשוב, סיפור ארוך" ניסיתי להתחמק.

"יש לי זמן" היא נכנסה לאימייל שלה ומחקה את כל הדואר זבל שהספיק להצטבר.

"עזבי" לא היה לי כוח לספר להגר את כל מה שקרה.

"את ישנת אצל רון?" היא חצי שאלה וחצי קבעה עובדה.

"לא... ישנתי בב...", "לא?!, חשבתי שהיו לכם תכנונים..." ראיתי את מוחה עובד במרץ, מנסה לחבר את כל החלקים כדי לקבל תמונה ברורה, "היו" שוב לא היה בכוונתי לספר להגר הכל, "אז ישנת בבית?" בכול זאת הגר ניסתה להוציא פרטים, "כן, וואי עכשיו שאני חושבת על זה גם מיותם לא שמעתי כבר יומיים" החלפתי את נושא השיחה.

הגר לא ענתה..., "היית אצלו אחר כך או ש..." השיחה נתקעה כל הזמן, "לא..." הגר ענתה לאחר כמה שניות של התמהמהות, "גם אנחנו, כל אחד ישן במקום אחר" המילים של הגר התערבבו כדי לא להסגיר מיקום מדויק, המילים שבהן בחרה 'מקום', משהו היה נראה לי לא בסדר.

"אז מתי אתם טסים?" שוב כיוון השיחה התחלף באופן כל כך מורגש, "אממ... שבוע וארבעה ימים, קיצר, יום שישי לא הזה".

"וואי כל כך כיף לך! איך בא לי..."

"כן..." חיוך רחב נפרש על פני.

"הייתי כבר בצרפת... לפני שנתיים, כיתה ט'"

"וואלה, עם המשפוחה?"

"לא... יודעת שהגעתי לבית ספר שלנו רק ב-י' נכון?"

"לא..."

"נו ברור, כי לא שמת לב אליי עד השנה" הגר חייכה

"מה את רוצה? לא היינו חברות... רגע אז איפה למדת קודם?"

"בית ספר פרטי, במרכז ת"א... טוב בקיצור, היה קבוצת ילדים נבחרים מהבית ספר של 15 ילדים בערך שטסו לצרפת להכיר את הנוער משם ואני טסתי"

"וואי איזה מגניב..., על חשבון בית ספר?"

"כן... בבית ספר פרטי שילמנו פי 4 אז מגיעה משהו..., אולי ההורים השלימו, לא יודעת"

"שווה. רגע, טסתם סתם כדי להכיר שם חברה?"

"כן הכרנו שם ממש אחלה אנשים, זה לא סתם זה היה במסגרת 'נוער שונה/ דומה בארצות השונות'"

"איזה זיוני מוח..."

"כן, פעם אחת היינו צריכים לראיין אותם מתוך השבועיים שהיינו שם" הגר חייכה כנזכרת בזיכרונות מתוקים.

"טוב בקרוב אני..."

לאחר כמה שניות של שתיקה מחוסר רעיונות להמשך השיחה הגר הפיגה את הדממה, "את יודעת מה הקטע המטורף?, שזה למה נזכרתי פתאום שגם אני הייתי וזה..."

"מה?" הגר סקרנה אותי

"לפני ארבעה ימים הם הגיעו לארץ"

"מי הגיע לארץ?"

"הילדים שפגשנו שם!" הגר נשמעה נלהבת כל כך

"באמת? אז תפגשי אותם?"

"כן... כבר נפגשתי עם מיש..., לא משנה" הגר סיימה את השיחה על צרפת.

"טוב..." הצצתי בפלאפון שלי, "נראה לי אני יקפוץ לרון, לסטודיו..."

"למה לסטודיו?"

"יש להם חזרות עכשיו כל יום משמונה עד שש"

"וואו, הם בטח קורעים ת'תחת"

"ברור, לקראת צרפת"

"כן... טוב, אז מה יש לוו הפסקה עכשיו?"

"כן..., הלכתי"

"ביי..."

"דברי איתי נראה מה עושים במהלך השבוע הזה..." צחקקתי מבחירת המילים שלי, הרמתי את התיק שלי מהמיטה ויצאתי מחדרה של הגר.

"ביי שוקי" אמרתי לחבר של אחותה ששכב בעירום חלקי על ספת הסלון.

עצרתי את המונית הראשונה שעברה אחרי רבע שעה שחיכיתי והיא החלה לנסוע לכיוון הסטודיו של רון...

בדרך עוד ביקשתי ממנו שיעצור והבאתי לרון ארוחת צהריים קלילה ומפנקת.

"שלום" נכנסתי בדלת בדלת בחיוך רחב ובידיים עמוסות ומיד קיבל אותי פאולו שנראה פורח מתמיד.

"בונג'ור רוני!" אמר כרגיל במבטאו הצרפתי.

"היי מותק" נתתי לו נשיקה על לחי ימין ושמאל, פאולו מיד חץ לעזרתי כשהבחין בידיי העמוסות והוריד קצת, "באת לבקר את רונו?" הוא שאל וסימן לי לעלות אחריו במדרגות.

"כן" חייכתי אליו.

"יופי, כי הם בדיוק בהפסקה, בואי מותק..." פאולו פתח דלת שמובילה למרפסת גדולה ובה היו בערך 20 שולחנות עמוסים ברקדנים ורקדניות מותשים.

דבר ראשון הנחתי את האוכל והשתייה על שולחן אחד ניצול שהיה פנוי, "טוב רוני, מותק שלי אני חייב לזוז למטה, לי יש סידורים" פאולו התנצל שהוא צריך לעזוב ונכנס בחזרה לבניין.

עמדתי בשילוב ידיים ואמרתי שלום צולע לכמה רקדנים בודדים שהכרתי, "היי, מה נשמע?" לא חיכיתי לתשובה, "איפה רון?", "לא יודע... נראה לי שהוא עיקם את הצוואר בחזרה , אבל אני לא יודע אם זה קשור, תבדקי למטה במרפאה, שירותים", "טוב תודה, אתה יכול לשים עין על זה?" הצבעתי לכיוון האוכל, "אין בעיה"," תודה" ירדתי במהרה במדרגות והלכתי לעבר חדר האחות שנמצא בתוך הבניין בגלל הצורך הרב שיש בו.

דפקתי על הדלת ורון לא היה שם, הלכתי לשירותים, פתחתי בזהירות והצצתי פנימה בגלל שלא יכולתי להיכנס לגמרי.

גם שם רון לא היה, ניצלתי את ההזדמנות שאני ליד השירותים והחלטתי לעשות בהם ביקור קצר, פתחתי את הדלת, שניהם הזדקרו במהירות.

"רוני, מה... מה את עושה פה?" רון קיבל את פניי.

"כן, מה את עושה פה?" נעמה חזרה על דבריו אבל לעומתו היא לא נשמעה מהססת בכלל.

"באתי להביא לך... אני לא מאמינה שאני עונה לך..." הרגשתי כל כך מושפלת.

"נעמה... את יכולה?" רון נשען על הכיור וסימן לנעמה לצאת החוצה.

"כן, ברור" היא אמרה בהבנה ועם זאת הצלחתי לזהות של הכעס על פניה, בשפתיה, בקולה.

"באמת שאני לא מבינה..." השפלתי מבט.

"רוני, אני עיקמתי את הצוואר ב..."

"רון תפסיק!, לא יכולה לשמוע יותר או.קיי?!, נתפס לך הצוואר, סבבה!, לך לאחות!"

"רוני אני הלכתי עם...", "די!, מה אני אמורה לחשוב שאני רואה אותך ואת נעמה ביחד בשירותים של הבנות, כשהשירותים ריקים, אם אני יכולה להוסיף..., רון נשבר לי כבר, אתה רוצה את נעמה?!"

"לא רוני, מה הקטע שלך?!"

"הקטע שלי?!, הקטע שלי?! אתה זה של היום רץ בין שתינו, אני נראית לך כמו הברבי שלך?"

"רוני את יודעת שזה לא נכון, אני ונעמה רק ידידים טובים אין משהו מעבר לזה..."

"ולמה אני צריכה להאמין לזה?, במסיבה היא נמרחה עליך כמו איזו שרמוטה ואתה ממשיך לרקוד, בסבבה שלך!"

"רוני, יודעת מה?, נשבר לי!, כל היום את רק עושה לי מבחנים..., אסור לדבר עם בנות?, מה זה הקנאה הזאת, לה ככה אני מכיר אותך, די כבר כל מה שאני אומר מעצבן אותך בזמן האחרון, כל מה שאני עושה לא מספיק לך"

"באמת? טוב לדעת... מתי הייתה הפעם האחרונה שעשית משהו?, אולי את נעמה בשירותים..."

"נו..."

"מה נו?!, רון אני לא צריכה שתעשה משהו" קולי התרכך, "אבל זה פשוט לא יכול להיות ככה" יצאתי מדלת השירותים, נעמה קפצה ותפסה מרחק מהדלת שכנראה עמדה מאוד קרוב אליה כדי לא לפספס אף מילה.

-

נכנסתי הביתה, זרקתי את הפלאפון על השולחן וכשפניתי לעבר הסלון גילית אני לא היחידה פה.

"יעל!" קפצתי, "הבהלת אותי"

"סליחה... פשוט הייתי חייבת לבוא אלייך ואל היה לי כוח להתקשר אז פשוט באתי ואז אף אחד לא היה בבית אז השתמשתי במפתח שאתם שמים תמיד בעציץ"

"טוב... אין בעיה..., את רוצה לשתות משהו?"

"כן, כוס מים ענקית עם מלא קרח"

"אז תביאי לך" צנחתי על הספה, יעל תפסה אותי בזמן כל כך לא מתאים לביקורים אבל אם היא כבר אצלי אז אין מה לעשות, היא וה'אינטואיציות הנשיות' שלה ממש לא התאימו לי עכשיו, שהיא תראה שמשהו לא בסדר ותתחיל לתחקר אותי, פשוט לא בא לי לדבר עם אף אחד לאיזה שבוע.

יעל חזרה עם הכוס והתיישבה על הספה לידי, "מאיפה חזרת?", "רון" השבתי וקיוויתי בלא תשאל משהו עליו ועל הערב הנפלא שהיינו אמורים לבלות אחרי המסיבה, מה שלא ממש יצא לפועל.

"טוב, ת'אמת שהייתי חייבת לבוא שלא סתם פתאום תנתקי לי!, ופנים אל פנים את לא יכולה לעשות את זה" היא חייכה והניחה את הכוס, את הואזה ליתר דיוק על השולחן.

"מה... מה?"

יעל שלפה את הפלאפון שלה מכיסה, היא לחצה על כמה מקשים ואז הראתה לי אותו, הבטתי בה בחשש ואז לקחת את הפלאפון בידה וקראתי את הודעת ה-SMS שהייתי פתוחה.

'את לא יוצאת לי מהראש מאז המסיבה, אני מת כבר לפגוש אותך שוב'

בבקשה בבקשה תגיבו, אני צריכה לשמוע את דעתכם (: 

היי, הגיע פרק חדש, , אז קבלו תיזכורת ותתקדמו ל-51, קוראים חדשים, תקראו את השני פרקים האחרונים ותחליטו אם מתאים לכם (:

דרך אגב, היום ל"ג בעומר ויהיה כיף , אז תפוצצו הרבה דאודורנטים (S: איזה מילה מציקה, סליחה אם התחרבש) תשתדלו לא להשרף ותהנו (:

ואז כשבאתי להגיב ליעל הרגשתי בלאגן בבית החזה ויצא לי הגרפס הכי ענק שיצא לי עד היום, "אופס..." צחוקי התגלגל.

"מה נראה לך שאת עושה?! גועל..." יעל צחקה גם.

הוא קרץ ליעל, "תדברי איתי" הוא ליטף את פניה.

יעל נעמדה מולי "מה את עושה?!" היא צעקה, היא נעצה בי את עיניה הגדולות והעייפות, "מה נראה לך שאתה עושה?!" היא הוציאה את גרונה כדי להוציא מילים אלה מפיה.

חטפתי שוק, הבטתי ביעל, "אני חיפשתי אותך בכל מקום!" התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק, היא דחפה אותי לאחור, "אל תגעי בי" היא לקחה צעד אחד לאחור. "מה? אני לא מבינה..." התבלבלתי נורא, "מה יש לא להבין פה?!, למה תמיד את חייבת להרוס?, תגידי, את מקנא בי?!" היא שוב צעקה, "מקנא בך..." גיחכתי. "אני שמחה שזה מצחיק אותך..." היא שילבה את ידיה אחת בשנייה, הסתובבה והחלה להתקרב לכיוון המסיבה. "מה?!, מה את רוצה ממני?!, תגידי, מישהו ביקש ממך לחפש אותי?!, מישהו ביקש ממך 'לדאוג' לי?!, מה הקטע שלך, את מתנהגת אליי כאילו אני ילדה קטנה, רוני, אני לא ילדה קטנה ואני לא צריכה שומא ראש צמוד לתחת שלי כל היום, אוקיי?!" עכשיו היא ממש צעקה. היא הפנתה אליי את גבה ולאחר שני צעדים התמוטטה.

"איפה את?!, מה קרה לך?!"

"לא קרה לי כלום, תגיד את מרגיש טוב?"

"אני?!" יותם כמעט התפלץ, "אני דווקא מעולה!, את זאת שנעלמת לי!"

"אני לא מאמינה שעוד לא הלכת לישון..."היא צחקה.

"אני שמח שזה מצחיק אותך!"

"נו... הגר תנתקי" יותם שמע קול ברקע.

"מה זה היה?" יותם השתתק, "מי... זה..." הוא לחש וידו שאחזה את הטלפון החלה לרעוד.

ועכשיו לפרק החדששששששש..

פרק 51:

"סליחה לא הייתי איתך, מה אמרת?" הגר צחקה.

"לא... לא, מש..." הוא הרגיש מחנק בגרון, ניתק את הפלאפון ושחרר אותו מידו, הוא החליק ונפל על המיטה. יותם התיישב, ידו עוד רעדה ופעימות ליבו גברו, עיניו נפערו. הוא אחז את ראשו הג'ינג'י בידיו ונשכב על המיטה.

מי זה היה? הוא הרגיש שראשו הכתום מקבל גוון יותר ורדרד ופיו אינו מאפשר לו להוציא הגה.

"מתוקי'לה, יש ארוחת צהריים" אמא של יותם נכנסה לחדרו, היא ראתה אותו ונבהלה, שוכב על המיטה חיוור והלום הפלאפון שלו צלצל, "מתוקי, מה יש?" היא רצה אליו והתיישבה לידו על המיטה. יותם התיישב, "מתוק שלי, בוא הנה" עם יד אחת היא לקחה את ראשו והניחה אותו על כתפה וביד השנייה ליטפה אותו, "ששש..." היא לחשה לו, כמו לילד קטן שקיבל מכה ועכשיו הוא בוכה בהיסטריה, אבל יותם כבר רגיל לזה, עדיין התינוק של אמא ותמיד יהיה בגלל היותו הבן היחיד, אין עוד ילד, אפילו לא ילד יחיד שמקדישים לו תשומת לב כמו ליותם. מסידור המיטה שלו בבוקר, הגשת ארוחת בוקר עם האוכל המועדף ישר למיטה ומיץ תפוזים סחוט טבעי מהתפוזים הטריים ביותר אצל טוביה הירקן!, כל ארוחה מסודרת וכל המשפחה תמיד תשב ותאכל ביחד מה שלא מהווה בעיה במשפחתם מכיוון שאביו 'איש הייטק בכיר' עובד משעות הבוקר המוקדמות (6) ובצהריים מגיע הביתה ואז שב לעבודה משעה 16:00 עד 22:00, שעות קצת מוזרות אבל יעשה הכול כדי להגיע אל אשתו ובנו באמצע.

"מה קרה מתוק?, רוצה לספר לי?"

"ל... לא" הוא לא זז ממקומו.

"הפלאפון שלך מצלצל" אמו של יותם בחנה אותו בדאגה והציצה בצג, "זאת הגר" היא חייכה אליו, ציפתה שהגר תשפר לו את מצב הרוח.

יותם לא השיב, "אז אתה לא רוצה לענות..." אמו השיבה לעצמה והבינה ששיחה היא לא בדיוק מה שיותם חפץ בו.

"יודע מה יעשה לך טוב?" היא שאלה, שאלה רטורית, "פלפל אדום ממולא!" היא הכריזה, "ובמקרה הכנתי כזה היום בצהריים" בידרה את עצמה, "יאללה בוא..." היא גררה אותו אחריה למטבח.

יותם התיישב חסר תיאבון וכל יכולת להרים את עצמו, אני לא יכול לאבד אותה! חשב שאמו הגישה לו את ארוחת הצהריים, אני פשוט לא יכול.

אמו הניחה שלוש צלחות על השולחן, לקחה את הצלחת של יותם ושמה לא את הפלפל הגדול ביותר שנמצא בסיר ועליו שמה 6 כפות רוטב.

"מה עם אבא?" אמו דיברה כאילו לעצמה והעבירה מבט חטוף על השעון, "אני אתקשר אליו..." היא מיהרה לעבר הטלפון ובדרך הורידה את סינר המטבח שקשרה על מותניה.

"איפה אתה?" היא חיכתה לתשובה ואז אמרה "טוב בסדר" והניחה את הטלפון בחזרה במקום. נשמע דפיקה בדלת, "אני אפתח.." יותם התרומם מעט ממקומו אך לפני שהספיק לפנות לדלת אמו זינקה ממקומה, "אתה תשב, תנוח" היא מיהרה לכיוון הדלת וקיבלה את אביו של יותם בנשיקה מהירה בפה, "יאללה לאכול" כל העיכובים בדרך אל האוכל כבר התחילו לעצבן אותה.

-

"יאללה לאכול!" הכריזה דנה ופתחה את דלת המקרר שם מצאה צלחת ועליה פתק "הצלחת... של... דנה!" התלהבה ממהירות הקריאה שלה, "1 ד... דקה, במי... מיקרוד... מיקרוב.... מיקרוגל".

"דנה איפה ההורים?" ירדתי למטה מחדרי.

"הם הלכו לרונית ושמואל" ענתה לי דנה כשהכניסה את הצלחת שלה למיקרוגל והניחה עליה את כיסוי הפלסטיק השקוף כרגיל.

"אה" השבתי לה והלכתי לשבת בסלון, "ראית את הספר שלי?"

"הירוק הזה עם האישה בלי הפה?"

"כן" צחקקתי מתאורה של דנה את כריכת הספר

"לא, לא ראיתי... יש לך אוכל במקרר אם את רוצה" דנה התיישבה לידי והדליקה את הטלוויזיה על ערוץ הילדים.

העברתי על דנה מבט, היא לבשה גופייה בצבע ורוד מזעזע שכתוב עליה GOLF GIRL בנצנצים כסופים ומכנסיי ג'ינס קצרים, "דנה, מה זה?!" התקרבתי לרגלה, "מה?" היא נבהלה למשמע צעקתי, "אין לך הרבה שיערות אבל לא זכור לי שלא היה לך בכלל", "כן... הורדתי שיערות, נועה לימדה אותי" היא חייכה אליי וחזרה לבהות בטלוויזיה, "מה?!, דנה את בכיתה ב', אני לא מאמינה..." הנהנתי בראשי לימין ולשמאל, "מה הבעיה, גם את מורידה שיערות" היא לא הבינה למה אני מתרגשת, "אני בכיתה יא'!" מיששתי את רגלה החלקה והתחלתי להתפקע מצחוק. "מה יש לך?" דנה נראתה נעלבת, "חכי שאמא תשמע את זה..." ,לימור מחוסלת" (לימור= אמא של נועה), הרגעתי את עצמי, "הינה הוא" מצאתי את הספר מתחת לאחת הכריות הגדולות של הספה. עד ששקעתי בספר דנה הייתה חייבת להפריע, "רוני עכשיו ארבע, אמא אמרה שתביאי אותי למיכל", "לא עכשיו דנה, נו את יודעת איפה היא גרה, אני מאשרת לך ללכת ברגל" סימנתי לה עם היד להתחפף וחזרתי לקריאה, "אבל רוני, אמא לא מסכימה לי ללכת לבד עד למיכל, יש..." היא ספרה משהו בעזרת אצבעותיה, "שלושה כבישים שצריך לחצות בדרך", "אבל אמא לא תדע נכון?!", "אבל רוני אמא אומרת שלשקר זה אסור" דנה הביטה בי וחייכה.

"בואי כבר!" קיפלתי את העמוד שבו הפסקתי וקמתי מהספה, "יאללה" נתתי לדנה דחיפה קלה החוצה. לפחות אחר כך יהיה לי שקט לכמה שעות, התנחמתי. הגענו לבית של מיכל שגרה בקומה השנייה, "אני לא צריכה גם לעלות איתך נכון?", "לא" דנה נכנסה לבניין והחלה לעלות במדרגות.

ברוך שפטרנו, אמרתי לדנה שתתקשר לאמא שהיא תרצה ללכת והתחלתי לשוב בחזרה הביתה מדמיינת את עצמי שוכבת על הספה עם מזגן על 15 מעלות כוס מים עם קרח ביד אחת והספר בשנייה.

"היי" שמעתי כל מאחוריי והסתובבתי באיטיות, מי מעז להפריע לתוכניות שלי?.

מולי ניצבה מי אם לא נעמה.

"רוני את יכולה ללכת זה בסדר" עמית ישב על החול וראשה של יעל על ברכיו.

"מה ללכת?, מה פתאום..., אני יישאר איתה" אמרתי לעמית והתיישבתי לידו.

"אני איתה", הוא הרטיב את מצחה במים קרירים, "לכי לחבר שלי".

"טוב אני מבינה שאני לא רצויה.. תשמע עמית..." התחלתי לדבר ועמית קטע אותי, "אני יחזיר אותה הביתה עוד מעט".

"אתה כאן עם אוטו?", "כן, זה בסדר... רוני תפסיקי לדאוג, אני יחזיר אותה הביתה והכול יהיה טוב".

"אתה בטוח.. כי אם זה לא בסדר, ואתה רוצה לחזור למסיבה.. באמת ש...", "רוני! לכי כבר, זה בסדר, אני רוצה להחזיר אותה הביתה, אוקיי?", "טוב..., אל תתעצבן" גלגלתי את עיניי, התרחקתי מהם ארבעה צעדים ואז הסתובבתי בחזרה, "אם קורה משהו תודיע לי טוב?", "טוב" עמית חייך וסימן לי ללכת.

חיפשתי את רון ברחבה ולא ראיתי אותו, סרקתי פרצוף, פרצוץ בעיניי, ולא ראיתי את רון. הלכתי הצידה והתיישבתי על אבן קרובה לחנייה, איזו מסיבה בתחת, כל מה שהתחשק לי היה ללכת הביתה, הבעיה הייתה שהייתי לגמרי תלויה ברון ובאוטו שלו בעיקר ולא היה לי גרוש למונית.

"רוני?" הפניתי את ראשי ימינה וראיתי מישהו יושב במרחק כמה אבנים ממני, לא זיהיתי בגלל החושך אז התקרבתי וגיליתי שזה רון.

"חיפשתי אות..." ראיתי שהוא לא לבד.

"היי" היא חייכה אליי חיוך מרוח, חושף שיניים וכל כך מזויף, "היי נעמה..." אפילו לא התאמצתי להראות שמץ של חיבה אבל התאפקתי כל כך חזק שלא לתלוש לה שיערות מהראש.

"טוב אני רואה שאני מפריע כאן..." עזבתי את שניהם, "מאמי בואי הנה, איזה מפריע? אל תדברי שטויות..." רון משך בידי והושיב אותי מצידו השני, "אה באמת?" נעמה הוסיפה וחייכה אליי.

המצב נהיה מביך מרגע לרגע ורגליי רטטו מהעצבים שתקפו אותי, "אז מה את עושה פה?" לא יכולתי להתאפק, "מסיבה לא?, אני בכל מסיבה..." היא דיברה בהתלהבות וקופצניות יתרה.

"מי אמר לך שיש כאן מסיבה?" לא הסתרתי את חוסר הסימפטיות שלי כלפיה, "רון" היא חייכה אליו והעבירה אליו מבט שראיתי שגרם לו להסמיק גם אם היה חושך.

התאפקתי שלא לקום וללכת, רוני הם רק ידידים, מותר לו לדבר עם ידידות שלו, מה זאת הקנאה הזאת, את לא מדברת עם ידידים שלך?.

"טוב רונצ'וק אתה בא לרקוד?!" היא קפצה ממקומה והושיטה את ידה אליו, "אמממ..." הוא הביט בי, "מה?" קמתי ממקומי.

"בואי לרקוד..." הוא אמר ותפס אותי בידי, הרגשתי כאילו, אני הגלגל השלישי! הגענו לרחבה ונעמה קפצה והרטיטה את כל גופה, היא נגעה בחול בכפות ידיה, הסתכלתי עליה וקצת נבהלתי מרמת הטירוף, הקופצניות והביזאריות שלה, כל הריקוד שלה היה נראה לי מזויף, הצגה.

התחלף השיר לשיר רגאיי וכולם התאימו את קצת ריקודם והתחילו לנוע יותר באיטיות נמרחת, נעמה התקרבה לרון וליטפה את פניה ביד אחת, הסתובבה כשגבה אליו והתחככה בו היא תפסה את ראשו בשתי ידיה וליטפה אותו. כשראיתי את זה, כבר עלה לי כל הדם לראש, נעמדתי, לא זזתי והבטתי בה, היא נגעה בו, ליטפה אותו ונמרחה עליו, והוא לא עשה כלום!.

"טוב..." רצתי משם, עד שהגעתי לכביש.

"היה ממש כיף אתמול" היא התקרבה אליי, "שמחה שנהנית..." פלטתי ביובש, הפניתי אליה את גבי והלכתי, "אז לאן את הולכת עכשיו" היא לא הסכימה לשחרר, "אני לא חושבת שזה יעניין אותך" חייכתי ומחקתי את החיוך במהירות, "אני אומרת לך את קיבלת מתנה!" היא לקחה קווצת שיער ושמה אותה על הצד, הפניתי אליה פרצוף שואל, "רון!, לא מוצאים אחד כמוהו כל יום..." היא חייכה בעסיסיות, "אל תגזימי, הוא לא כזה מציאה" הרגעתי אותה, "למה את אומרת?, הוא באמת משהו מיוחד..., גם יופי וגם אופי, לא חסר כלום, בוגר וכל כך מבין, כל שיחה איתו אני מרגישה כאילו אני הכי מיוחדת" היא חלמה בהקיץ ווידאה שכל מילותיה נחרטות היטב במוחי, "עזבי הוא מדהים..." אמרתי בזלזול, "הוא כל כך אכפתי, תמיד מצחיק אותי שאני עצובה, אנחנו מספרים הכול אחד לשני, בנינו... אין סודות" היא אמרה ושוב הצליחה לחמם את מוחי שכמעט הגיעה למצב רתיחה, אולי גם 40 המעלות ששררו בחוץ השפיעו, "טוב, אני מקווה שלא אכפת לך אבל אין לי כוח לדבר, לא איתך ובמיוחד לא על רון" ידעתי שמילותיי קרנו לה. היא עצרה במקומה מבלי לומר דבר ואני המשכתי ללכת, בלי להסתכל עליה יכולתי לראות את החיוך שנמרח לה על הפנים.

         תגובות .. בבקשה?

כן כן זה כבר העשור החמישי שלנו, ומי שכאן מהתחלה... כל הכבוד לו!

תקבלו במחיאות סוערות... את פרקקקקקקקק, חמישים!!!

קוראים חדשים מוזמנים להתחיל! מומלץ להתחיל מפרק 15 או מההתחלה אבל למי שאין כח אשמח אם יקרא גם אם זה רק מחמישים...- תתאקלמו מהר, מבטיחה **

הוספתי תמונה לספיישל תמונות אבל אתם לא באמת נכנסים לשם כדי לראות אם משו השתנה אז..

קבלו את אורן:

מתאים לא? איך קוראים לו? =\

תזכורת מ-49:

"יעל!!!" שניהם קפצו למשמע הצעקה. "מה את עושה?" נעמדתי מעליה ומעל אורן ובחנתי את שניהם בגועל. "אורן?!" כמעט הקאתי. "היי רוני" אורן חייך אליי ולא זז ממקומו, לא היה נראה שהמצב 'ריגש' אותו. פערתי את פי, "יעל קומי" תפסתי בידה והרמתי אותה בקושי, אורן עבר לישיבה, הוציא עוד סיגריה והצית אותה, "היה נחמד" הוא קרץ ליעל, "תדברי איתי" הוא ליטף את פניה החיוורות. אני עדיין בהלם מכול המצב בחנתי אותו מתרחק, לאחר שנעלם מהאופק יעל נעמדה מולי "מה את עושה?!" היא צעקה וחזרה על דבריי ממקודם, היא נעצה בי את עיניה הגדולות והעייפות, "מה נראה לך שאתה עושה?!" היא התאמצה לשמור על טון גבוהה למרות המאמץ שנדרש ממנה כדי לעשות זאת.

תזכורת מפרק 48...:

פרק 49:

הם התרחקו מהמקום, הלכנו לכיוון המים. "תראה" היא צחקה בצחוק מתגלגל וכמעט מעדה ונפלה על החול, "פרררררררררררררררררפר" ה-ר' התגרגרה בגרונה והיא הצביעה מעלה . אורן צחק והביט בה, "יודע מה אורי?" יעל דחפה לו אצבע לאף, "אורן, כן מה?"הוא תיקן אותה משועשע והוציא את ידה מאפיו שהתאמץ לא להתעטש מהחדירה החדשנית, "אתה די כלב, אני..." שוב הצחוק המתגלגל פרץ מגרונה "אני שמעתי מה עשיתי לרררוני..., זה... זה לא יפה כל כך...".

"יודעת מה, יש לי רעיון מעולה..., את תשבי פה..." אורן הושיב את יעל על החול "ותפסיקי לדבר, זה לא הצד החזק שלך", ראשה הסתחרר, היא כבר הרגישה את ההרגשות שבאות עם הבוקר שאחרי. "זה, זה נראה לי רעיון נחמד דווקא" עיניה כמעט ונעצמו.

-יש הודעה חדשה אחת-

היא בדקה את הטלפון כל חצי שעה, "סוף, סוף"

"הודעה חדשה מעת: סלקום" היא התאכזבה ושוב בדקה בדואר נכנס אולי טעתה ופספסה משהו.

"נו רוני תפסיקי כבר להדאיג את עצמך, את לא אמא שלה, שחררי את הפלאפון.., היא ילדה גדולה היא יכולה לדאוג לעצמה" רון שכב על החול ושיחק עם אבן, זרק אותה ותפס, זרק ותפס.

"לא יודעת..." מלמלתי משהו לא ברור כתשובה, נשכבתי על החול ליד רון כשראשי לשמיים, "את באמת חושבת שיקרה לה משהו, מה הסיכוי שמשהו יקרה שיש פה רק ילדים מבית ספר" רון קירב אותי אליו, הנחתי את ראשי על חזהו. "גבוהה מאוד" השבתי לו, מגבירה את החששות של עצמי עוד ועוד, "שמעי רוני עם כל הכבוד ליעל, היא צריכה להתחיל לדאוג לתחת של עצמה, את לא יכולה להיות השומרת ראש הפרטית שלה, זה לא עובד ככה... אני לא אומר שזה לא בסדר שאת דואגת לה, זה אחלה וזה לגיטימי, אבל כל מסיבה מחדש זה אותו סיפור והיא שמה זין, 'SMS כל חצי שעה', מבחינתה שאת אומרת לה את זה בתחילת המסיבה זה כאילו את אומרת לה, תיהני, ואל תדאגי לעצמך אני עושה את זה בשבילך" רון דיבר והמשיך לבהות בשמיים. הבטתי בו במהירות וסילקתי את עיניי בחזרה לצג הפלאפון, התרוממתי לישיבה ולאחר דקה שעדיין לא הופיע שום SMS מיעל קמתי וניערתי את כל החול מגופי. "שמע רון, אתה יכול לשחק פה עם האבן הקטנה והחמודה שלך, להטיף לי וליעל מוסר ויכול להיות שאתה צודק, יכול להיות אפילו מאוד שאתה צודק אבל אם יקרה לה משהו..." הסתתי את מבטי מרון ושוב העברתי את מבטי על האנשים שהיו בטווח ראייה ממני.

"רוני, תעשי מה שבראש שלך טוב, אני פה רוצה לבלות איתך, זה פאקינג הייתה המסיבת סיום שלי, אני מת להיות איתך, עם חברים, לרקוד ולהינות ותמיד איכשהו יעל יכולה להרוס את זה", רון נעמד מולי והגביר את טון קולו. "לך תשתה, לך תרקוד, רון..." נשפתי החוצה בייאוש, "באמת... תעשה מה שאתה רוצה..." הפניתי את גבי אליו והלכתי.

"אתה יודע..., הרעיונות שלך מאוד מעניינים אותי..., יש לך רעיונות טובים" יעל הסתכלה על אורן וצחקה ואז תפסה את ראשה בפתאומיות ולחצה על רכותיה, "כואב הראש?, הגזמת קצת עם השתייה היום.. אה ילדונת?" אורן דיבר ליעל בזלזול. "לא, לא... זה, זה עוד מצב טוב... תבוא איתי ל..." היא הסתובבה ולקחה צעד אחד להתרחק מאורן, קולות קיא הגיעו לאוזניו, "בואי הנה..." הוא סימן ליעל להתקרב אליו, "אה?" היא ירקה הצידה עוד פעם והתיישבה בכבדות על יד אורן, "פאק!" כאבי הראש שלה חזרו כמו צירים מפתיעים, "וואי ילדונת, לא ככה בניתי עלייך, חכי שנייה" הוא קם ממקומו במבט מאוכזב, לאחר כמה דקות חזר ליעל ומצא אותה מנמנמת קלות. "נו... את ערה?" הוא התקרב אליה... היא פקחה את עיניה "כן..." "קחי" הוא הושיט לה כוס גדולה עם מים שהספיקו כבר קצת להתחמם, יעל לגמה שלוש לגימות קטנות "איכס" היא עיוותה את פיה והגישה את הכוס בחזרה לאורן, היא קברה את ראשה בין ידיה וירקה עוד פעם למרחק. "שתי, שתי עוד נשמה, יאללה זה טוב לך" הוא דחף את כוס המים לידה, היא לקחה עוד שלוק קטן, "לא בא לי, אל תציק..." את עצמה כדי להסדיר את נשימותיה, "תגיד...מה הקטע הזה עם הילדונת הזאת כל הזמן, אתה בשכבה שלי, עם רוני במגמת תיאטרון...", "בוא'נה יחסית למצבך את מפוקסת לאללה..., כן אני בחרא הזה, על הזין שלי כל הבית ספר הזה אני לא באמת צריך את זה אני יחיה על הכסף של אבא שלי כל החיים, רק בשביל להרגיע לאמא שלי ת'דופק, בא לשיעור אחד בשבוע וחותך..., אין לי ראש לזה..." אורן הפסיק לדבר ושלף מכיסו קופסאת סיגריות, הוא פתח את הקופסא ושלף לעצמו סיגריה, "קחי", "לא נוגעת בקקי הזה "קחי אני אומר לך! זה יסדר לך הכול, זה מעולה הדבר הזה, אה כפרע רוצה?" הוא האיץ בה בזמן שהדליק לעצמו סיגריה. "אתה אפילו מעשן כמו ערס" היא הביטה בו וצחקקה, "למה מותק?" הוא החזיק את הסיגריה עם האצבע והאגודל, "לא חשוב..." לא היה לה כוח להתחיל לפרט ולהסביר. היא התרוממה לכיוונו ובפתאומיות ובמהירות הדביקה את שפתיה הקרירות לשלו. אורן חייך אליה ותפס את ראשה ביד אחד וביד השנייה את הסיגריה שגידלה כבר בדל ארוך, הוא משך אותה אליו ודחף את לשונו עמוק לפיה.

היא נפלה עליו והוא על החול, הם התנשקו והתגלגלו על החול שהיה חמים מהשמש העזה של הצהריים.

מרחוק קלטתי זוג מוכר יושב ומדבר, הגברתי את קצת הליכותיי עד שהגעתי אליהם, "היי רוני" יותם הרים את ראשו להביט על רוני שעמדה לפניהם. "כן, ראיתם את יעל?" לא היה לה מצב רוח להיות נחמדה, "לא, אמממ... לא בזמן האחרון.., היא לא הייתה ברחבה?" הגר הסתכלה על רוני המודאגת, "הייתה..., טוב אני" היא הביטה מסביב שוב ושוב, מחפשת איזשהו סימן, "מה יש רו... רוני?" יותם זיהה את מצוקתה. "כלום, אני לא מוצאת אותה...". "מה את צריכה ממנה, אנחנו יכולים לעזור?" יותם לא הבין את פשר התנהגותי. "לא!, אני לא צריכה ממנה כלום אני רק רוצה לראות אותה!" צעקתי את יותם והגר והתרחקתי בהליכה מהירה מהמקום.

"בואי לרקוד איתי..." אבי עצר את רוני במקומה, תפס בידה וסובב אותה במהירות, היא ניתקה את ידה משלו, "אבי, מצטערת... אני מחפשת את יעל, אולי אחר כל טוב?" היא העבירה על פניו ליטוף קל והשאירה אותו מאחור בעודה מתקדמת לכיוון הים. "רוני!, חכי שנייה" היא שמעה את קולו הבסי מאחוריה. "מה?" היא הסתובבה אליו בעצבנות. "יעל את מחפשת כן?" אבי התעלם מטון קולה הלא ידידותי במיוחד, "כן נו מה?" היא הביטה בו בעייפות, "ראיתי אותה הולכת עם מישהו..." קמטים קטנים הופיעו על מצחו שניסה להיזכר, "לאן?" פניי האירו, "עם מי?", "אני לא מכיר..." אבי עיוות את פיו, "הוא בטח י'-יא'..., הם הלכו... לשם נראה לי...", "לים?", "כן לכיוון" אבי אישר את דבריי, "תודה" .

היא הרגישה את ידיו הקרירות על גבה, "אתה קר..." היא עקלה את גבה, "אני מתחמם" הוא הרים את ראשו טיפה ונשך את שפתה התחתונה. "נו..." הם התהפכו, עכשיו יעל שכבה על החול ואורן מעליה, הוא העביר את ידו על החזה שלה והחליק לגרונה, "אל תזוזי" הוא תפס את שתי ידיה והצמיד אותם לחול, "אתה אל תזוז!" יעל לא הסכימה שמישהו יגיד לה מה לעשות, היא נאבקה על כבודה והצליחה להשתחרר מידיו של אורן ולהתהפך שוב, "פריקית קונטרול אה?" אורן חייך חיוך צדדי שכל כך התאים לו. "לא הייתי מגדירה את זה ככה" היא חייכה ונישקה את אורן שוב ושוב בחזה ובפה. היא הרגישה את ידיו ממששות את הסוגר של החזייה שלה וביד אחת סילקה אותם.

"יעל!!!" שניהם קפצו למשמע הצעקה. "מה את עושה?" נעמדתי מעליה ומעל אורן ובחנתי את שניהם בגועל. "אורן?!" כמעט הקאתי. "היי רוני" אורן חייך אליי ולא זז ממקומו, לא היה נראה שהמצב 'ריגש' אותו. פערתי את פי, "יעל קומי" תפסתי בידה והרמתי אותה בקושי, אורן עבר לישיבה, הוציא עוד סיגריה והצית אותה, "היה נחמד" הוא קרץ ליעל, "תדברי איתי" הוא ליטף את פניה החיוורות. עדיין בהלם מכול המצב בחנתי אותו מתרחק, לאחר שנעלם מהאופק יעל נעמדה מולי "מה את עושה?!" היא צעקה וחזרה על דבריי ממקודם, היא נעצה בי את עיניה הגדולות והעייפות. 

מקווה שנהנתם, אנשים טובים, תגובות .. בבקשה?