My Life as an Umbrella
Under My Umbrella- ella ella ella eh eh eh |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2009
 שבוע
השבוע הזה היה בין השבועות הטובים בחיי. ובאותה מידה לרע ביותר מבינהם.
העברתי את כל השבוע האחרון בערד בסמינר מדצים.
הדבר הראשון ששמעתי ביום ראשון כשנסעתי לערד היה על הפיגוע ואני חושבת שאם לא היו אנשים איתי שאני אוהבת ומכירה ולא רוצה להראות להם את הצד חסר הביטחון והפחדן שלי הייתי בוכה.
אבל הלב שלי כן בכה הוא יצא לשני האנשים האלה (שמאוחר יותר התגלה שהבחור שנהרג הוא בןדוד של חברה שלי) שנפלו קורבן לרצח מזעזע וחסר שחר. רצח שבשביל להבין אותו ולהאמין שהוא לא אשמתו של הציבור הישראלי צריך להיות היען שאנחנו ולקבור את הראש בחול.
לא מפתיע שיום אחרי זה שלחו אותי לקופת החולים המדהימה של כללית בערד ואמרו לי שאני חולה.
בנס לא שלחו אותי הביתה.
השבוע המשיך בשקט יחסי די התנתקתי משאר העולם כנגד רצוני. לא שמעתי כלום וגם אם דיברו לא התעניינתי. הייתי כל כך בתוך העצב והרצון לחזור הביתה של עצמי שזה כאב לי רק לחשוב על זה.
ואז החייל נהרג.
יום אחרי זה חייל נפצע.
ואפילו עמוס קינן מת בשבוע הזה.
אני מוכנה להישבע שכל הדברים האלה קרו בשביל לומר לי שאני לא אמורה להיות שמחה.
שאני צריכה תמיד להישאר במצב של הדיכאון הזה ולראות רק את העובדה שהמדינה שלנו היא חרא של מקום לגדל בו ילדים.
כי תראו מה יצא ממני. שמאלנית מצעבנת שרוצה לבכות כל פעם שהיא רואה את דגל הגאווה שחושבת שלכל אדם יש זכות לחיות למרות שיש לה טראומות ילדות מהפיגועים וכל פעם שהיה פיגוע היא הייתה רצה לחדר ובוכה עד כמה היא לא רוצה למות. וכשהיא הייתה ילדה בת 5 היא רצתה להיות משתמטת כי המון חיילים מתו אז בפיגועים בזמן ששירתו את המדינה ועכשיו כל מה שהיא רוצה לעשות בצבא זה לסיים אותו כמה שיותר מהר כי לא באמת צריך אותה שם וכי לא רוצה שהמשפחה שלה תצטרך לבכות.
ואנשים עוד שואלים אותי איך יכול להיות כל כך הרבה עומק ורצון בבן אדם אחד.
אני חושבת שאני בנאדם פחדן.
אבל מי יכול להאשים אותי?
עדן.
ודווקא היה לה כיף מאוד בסמינר למרות כל הדברים שקרו והייתי שמחה לעשות אותו שוב... עברו 10 שעות ואני כבר מתגעגעת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
