כשהאמת משקרת.

כן, מציקים.

זאת שוב אני.

תתמודדו.

טוב,

אז הכל די נהדר ופנטסטי בזמן האחרון,

אני מניחה.

הגעתי לתובנות חדשות. (סתם, לא.)

והאמת היא שאני מתלבטת הרבה,

אם להמשיך להילחם או לוותר.

(ואז משכנעת את עצמי להילחם ומרגישה מטופשת לחלוטין.)

-

והיא מדהימה,

והיא מהפנטת,

והיא מושלמת. (תסתמו, יש מושלמת.)

ואני כלכך אוהבת אותה וכלכך מתרשמת ממנה וכלכך...מחזיקה ממנה.

ואין לה מושג איזה חלק יש לה בחי'ים שלי.

-

ויש לי את האמא הכי מושלמת בעולם,

וכמה שכאב לי הלב...

ואם רק הי'יתי מגיעה קודם...אולי...טוב, לפחות הגעתי,

לפחות זה.

-

זנחתי את הכתיבה...אני מניחה.

וגם את המשחק. וזה הקטע הנורא...כן.

אני צריכה להבין ששירה לא תוכל להחליף את המקום של המשחק והכתיבה...האמנם?