מסע בשלוליות של עומק ושטות

 הבכי הזה פשוט לא נגמר.

 אני בוכה ובוכה, ומחשבות רצות כ"כ מהר.

 הקשבת פעם לשירי פרידה? הם כאלה נכונים.

 בכל מילה או חרוז אני מוצאת פיסה מאיתנו.

 בלעדיך, וגם איתך- זה כואב. הייסורים הפנימיים שלך הם אלה שהורגים אותי.

 אני תוהה אם אתה מתגעגע. והספק הזה הוא מה שהורג אותי.

 כולם אומרים לי שאתה רע, ואני יודעת מה יש לך בפנים. זה לא רע מה שקורה שם-

 זה טוב, עם נגיעות של כאב ותוגה.

 טוב לך להיות שובר לבבות? טוב לך להתאהב על מעל הראש ואז לזרוק את זה,

 למחוק אהבה באבחת סכין חדה. וואי איך שזה חד. זה גורם לי לדמם.

 אני רוצה שתבכה. אני רוצה שלא תצליח לישון. כבר שבועיים אני ככה.

 אני רוצה לדבר עם סבא.

 לשמוע את הקול האבהי שלו אומר לי "יהיה בסדר. ישועת ה' כהרף עין".

 אני נתלית בזיכרונות נעימים, והם לא נותנים לי מנוח.

 אני הולכת לישון כשדמעה בזוית העין, וקמה בבוקר כשהלב נחמץ.

 אני שונאת אותך כ"כ. למה עשית לי את זה.

 חשבתי שזה לנצח.

 בכל יום שעובר ואני לא שומעת אותך אני מבינה שזה כבר לא יהיה,

 וכנראה שלא נועד להיות.

 קשה לי להיות עניינית ולחשוב על טובתי, כשאני יודעת שאתה זה שעשה לי כ"כ טוב.

 כשאמרת לי שאני קורנת, כשנתת לי את החיבוק הזה עם הריח המתוק שלך,

 הייתי מאושרת.

 ואתה יודע- אף פעם לא הייתי מאושרת. איתך כן.

 איך נותנים לאושר כזה ללכת? לא מצליחה להשתחרר ממך.

 אני נדה בין שמחה וכיף לריקנות תהומית ומקפיאה.

 כ"כ בודד זה מרגיש, הלוואי והיית יודע.

 בא לי שתבלע אותי האדמה, אני רוצה להעלם. לא להרגיש. כואב לי להרגיש.

 אתה מצד אחד אמיץ מאד, ומצד שני פחדן שלא מסוגל להתמודד עם קושי.

 אתה מזוכיסט, סדיסט, ובעיקר החבר הכי טוב שלי.

 קרה לך שהחבר הכי טוב שלך נעלם לך ביום בהיר אחד?

 לי זה קרה לפני חמישה חודשים, ולפני שבועיים.

 להתגעגע בו זמנית לשני אנשים זה כואב. כואב. כואב. הלוואי ומשיהו ייקח ממני את הכאב הזה. הוא משתק אותי.

 לא איבדתי תקווה, אבל באופק אין עדיין אור.

 השעה 2:00 בלילה. הכול מפחיד יותר ב-2:00 בלילה.

 אין למי לבכות, אין על מי לכעוס, יש רק אני והמחשבות שלי.

 אתה אהבת אותי אהבה בלי תנאים, היית האור בחיי, ועוד כל מיני קלישאות.

 כשאמרתי לך שנהיית צורך בשבילי, לא הבנת. הגעגועים אליך, בידיעה שאין אותך יותר-

 זה קשה. זה להתגעגע למישהו שכבר לא יהיה בחיים שלי. סבא.

 אני נקרעת בין רצון לשמור איתך על קשר, לדבר איתך לפעמים, לבין הרצון לנתק אותך לגמרי, לשכוח אותך. וזהו.

 הרבה פרידות היו בתקופה הארורה הזאת.

 כ"כ הרבה סגירות, בלי דלתות חדשות שנפתחות.

 הבטיחו לי שכל דלת שנסגרת פותחת אחרת, יותר טובה.

 אף אחד לא יודע כמה קשה להשתחרר מהצבא לחיים האמיתיים,

 לאבד את אבא שלך שרק ביולוגית היה סבא, אבל בנפש היה אבא וחבר.

 לטפל בסבתא שכל היום מדוכאת ונראית כמו עצב השורה בחיים המתקדמים ועוצר להעציב אותך.

 אתה היית התקווה שלי, ראיתי אותך בעתיד שלי, וזה עשה לי טוב. עכשיו זה לאבד גם אותך.

 איך מתמודדים עם כל זה?

 למה עשית לי את זה?

 חשבתי שתשמור עליי. הרגשתי בטוחה לידך.

 אתה אשליה מתוקה מאוד, אבל השקר הכי גדול שיש.

 כשהכל היה טוב ידעת להיות הכי מדהים שאפשר,

 אבל כשהתחיל להיות לי קשה החלטת שכבד ואתה רוצה לברוח. תתעורר, אתה לא ילד.

 החיים שלך זה בריחה. הסיגריות, הבדיחות השוביניסטיות שלך, האדישות הזו שהוציאה אותי מדעתי,

 האהבה שלך ואז ההתלבטות. כל זה בריחה שלך. חבל שאתה לא יודע מה קורה למי שבורח.

 בין כל הכעס, האשמה, האכזבה וההתפכחות המרה הזו, אני עדיין אוהבת אותך.

 לא יודעת כמה זמן זה ייקח. היית חלום של 20 שנים שהתגשם.

 קשה לקבל את זה שהחלומות לפעמים מותירים בך אכזבות.

 אתה רגיש מאוד, אך המעטפת שלך קשה כמו אבן.

 השריון הזה שלך, שלמעני הסכמת להוציא ממנו את הראש, תשתחרר ממנו כבר.

 אולי אחרי שתפתח באמת, כמו שהיית לפעמים כשהיינו יושבים בפארק ומסתכלים לשמיים,

 רק אז תוכל להשתחרר באמת. הכבדות הזו שברחת ממנה נמצאת בתוכך.

 אתה תתאהב שוב. אני מפחדת מהיום בו אני גם אתאהב שוב.

 אבל אתה יודע מה ההבדל בינינו?

 אני בוכה וכואבת עד שיוצאת לי הנשמה. אבל אחרי שהעננים האלה מתפוגגים,

 אני נותנת לשמש להיכנס לי לנשמה.

 אתה לא בוכה. אתה לא כואב. אתה מדפדף את החיים שלך.

 בדרך אתה מפספס כל דבר טוב שאי פעם היה לך.

 אני לא רוצה להעביר את הכאב. רוצה להתמכר אליו, למצות אותו,

 ואז לתת לו ללכת ולפנות מקום לתקווה ולאושר.

 אני מחכה כבר לתקופה הטובה הזו שכולם מבטיחים לי.

 היא תבוא, אין לי ספק. השאלה היא מתי.

 בינתיים, לילה טוב. תשמור על עצמך. אתה עדיין ותמיד תשאר האהבה הראשונה שלי.