כן, כן חברעלך,
הייתי פעם מאוהבת.
אוך, הוצאתי את זה.
זה יהיה פוסט רגיש ולא ציני כרגיל, כי זה נושא די כואב.
זה אפילו לא היה נורא ממזמן (הסתיים לפני שנה וחצי).
זה קרה כשעברנו לעיר חדשה, אני עליתי לכיתה ז'.
הייתי אז ילדה שמנמנה, ביישנית ומופנמת.
נו, וגבוהה.
הגעתי לכיתה חדשה, מלאה בערסים.
כמובן שאני הפכתי למטרה נוחה לירידות/ הצקות/ הערות זדוניות.
הוא היה בראש הכת.
הליצן של הכיתה, מכירים?
אני חייבת להודות, חוש הומור כמו שלו לא ראיתי הרבה.
הבעיה הייתה שהוא השתמש בעוקצניות כדי לרדת על אנשים.
ועליי.
אבל תמיד אחרי שסיימו לתלות אותי בכיכר העיר,
הוא נזכר להגיד "אל תקחי את זה קשה. צוחקים איתך, לא עלייך".
תודה באמת.
אבל אתם יודעים מה היה הכי אירוני בסיפור האימה הזה?
הוא חיזר אחריי.
הוא היה צועק לי מהקצה השני של המסדרון שאני אעשה לו ילד (אז הייתי מוכנה לעשות לו גדוד).
הוא תמיד היה אומר לי (בצחוק כמובן) שהוא אוהב אותי. אז לא ידעתי אם הוא באמת מתכוון לזה או שזה סתם בשביל הדאחקות על חשבוני. תמיד חשבתי שזה מין קטע כזה לרדת עליי מול החברה ואז להגיד לי שהוא אוהב אותי.
אבל אני באמת ובתמים אהבתי אותו.
הוא לא היה יפה במיוחד, גבוה או חכם.
זה פשוט החיוך שלו וחוש ההומור הנדיר שהפילו אותי.
3 שנים נמשך הסיפור הזה.
שיא הסיפור מתרחש בכיתה ט', ל"ג בעומר. הערב הכי סיוטי של חיי. וגם הכי יפה.
אנחנו עושים מדורה כל הכיתה על חוף הים.
קר לי ואני רוצה הביתה. חברות שלי לא באו, ואני, הילדה הגבוהה הביישנית והמופנמת נאלצת להתמודד עם
כל חבורת המקובלות של הכיתה. הסתדרתי דווקא יפה.
אבל אז התחלתי להרגיש רע, ונורא רציתי הביתה.
ואז הוא בא. הוא ישב לידי ושאל אם אני רוצה משהו, מים אוכל.
ואני נורא כעסתי באותו רגע. גם כשהוא כבר דאג אז הוא עשה את זה בנימה מבודחת. אולי כדי לעודד אותי.
אני דחיתי אותו ואמרתי לו שאין לי כוח בשבילו. הוא אמר לי עוד פעם "אני אוהב אותך". אבל הפעם בשיא הרצינות.
אני הייתי כל כך מדוכאת שלא היה לי כוח אליו.
ידידה שלו שישבה לידי אמרה לי אחרי שהוא הלך שהוא אומר את זה בשיא הרצינות.
הוא התכוון למה שהוא אומר.
איך נגמר הסיפור הזה?
עלינו לכיתה י'.
כבר לא היינו באותה כיתה.
ראיתי אותו מדי פעם במסדרון. היינו אומרים שלום במבט מושפל.
עד שעברה לי כל האהבה. שכחתי אותו. הייתי רואה אותו בהפסקות והלב כבר לא פירפר כמו פעם.
הפסקתי לפתע להסמיק.
כשהזכירו את השם שלו לא נדרכתי ולא התרגשתי.
ואז בסוף י' עברתי דירה לעיר אחרת.
היום: בלי חבר ובלי אהבה. מחכה לאחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
