מסע בשלוליות של עומק ושטות

אופה אופה, אני ממורמרת.

נמאס לי להיות צינית כלפי כולם רק בגלל שאני מתוסכלת לפעמים.

רק בגלל שלפני חצי שעה שמעתי שיום האהבה, ט"ו באב, הוא היום, אז אמרתי, נו, נעשה לנו איזה פוסט ככה רק בגלל שגם ככה אין לנו מה לעשות (אני לא יודעת למה אני מדברת על עצמי ברבים. אנחנו לא סגורים על זה)

האמת ששקלתי לפרסם את השיר (יש לו אפילו לחן!) הזה די הרבה זמן אבל מנעתי מעצמי כי אני לא ממש אוהבת את סגנון הכתיבה שלי (מנסה להיות מלודרמטי במילים גבוהות, אבל זה לא). בכל אופן, החלטתי שכן לפרסם את השיר, מפני שהוא מסכם תקופה די ארוכה (3 שנים) ומשמעותית בשבילי.

השיר נכתב ביום שבו נזכרתי בו והבנתי כמה זה היה סתם. כלום.

אהובי תכול העין (כן היו לו עיינים כחולות. לא סתם יש לי חולשה)

מביטה לך בעיינים,

ולא מבינה עדיין

מה היה בינינו,

שגרם לי לכך.

אתה כמו מים,

בחור יפה עינים,

שנתן לי להרגיש

יפה.

אהובי תכול העיינים,

שהיה חמקמק כמו מים

ידע לפרוט על נימי נפשי,

ולהשאיר אותי פצועה.

איפה אתה?

ועדיין, אהבה קשה בשניים.

לא יודעת אם אני רוצה

אותך.

שיחקת בי.

הייתי כמו בובה.

עכשיו מה שנשאר לי

זו אהבה ריקה.

ריקה.