מסע בשלוליות של עומק ושטות

אני יודעת שהבטחתי לעשות את הפינה השבועית בפוסט הנוכחי, אבל מאחר ונאבד לי הדף עם הציטוטים המתועדים, ומפני שגם ככה אפחד לא מגיב לפוסטים האלה (זונות), ומפני שיש לי דברים קצת יותר חשובים לדון בהם, תקבלו פוסט קצת יותר רציני. למה? כי המצב רוח שלי היום בבלטות.

אז ככה:

אתמול ישבתי על הפוף בחדר, שמעתי את השיר "hey there delailah" של-  plain white t's והסתכלתי החוצה לרחוב דרך החלון. כמובן שהמחשבות התחילו לנוע בקצב מאוד מהיר.

עוד 3 שבועות אני בת 17. עוד פחות מחודש אני עולה לי"ב.

ה-1 בספטמבר שיבוא יהיה היום הראשון האחרון בבית הספר. זה החופש האחרון לפני לימודים. הפעם האחרונה שהולכים לקנות ספרים וציוד. הפעם האחרונה שעושים עבודות לחופש.

לחשוב על זה שאני בי"ב, זה כמעט בלתי אפשרי.

רק לפני כמה ימים באתי עם אמא שלי לבית הספר ביום הראשון והתחבאתי מאחוריה, בוכה וצורחת שאני רוצה הביתה. רק לפני כמה ימים למדתי לכתוב "שלום כיתה א'".

כאילו רק אתמול עליתי לחטיבה, נערה מבוהלת שבתוכה היא עוד ילדה.

נראית כמו אשה, אבל עוד ילדה.

זה כאילו לפני כמה שעות עליתי לתיכון, ונבחנתי בבגרות הראשונה שלי.

עכשיו אני עולה לי"ב, השנה האחרונה בבית הספר.

ואז צבא.

אז אתמול הלכתי למלצר באולם האירועים בפעם המי יודע כמה, והסתכלתי סביב. לפי מה ששמעתי, הכלה הייתה בת 19. רק לפני שנה סיימה תיכון.  היא קטנה מאחותי הגדולה, וכבר נשואה. אחותי הגדולה עוד לא השלימה בגרויות.

ואני?

לומדת. עובדת.

ליתר דיוק קורעת את התחת בכל מיני עבודות כדי לממן לעצמי דברים חיוניים (אבא קמצן, מה לעשות).

העצמאות הזו מפחידה.

אני לא רוצה להתבגר. אני רוצה להשאר ילדה קטנה שדואגים לה והיא לא צריכה לדאוג לכלום.

אני רוצה לחזור לבית של סבא וסבתא, ללכת למכולת של אריה ולקנות לי ממתקים ואז לחזור ולראות "פוקימון" עם בני הדודים שלי כאילו אין צרות בעולם.

היום אני צריכה לדאוג להרוויח כסף, כי הנעליים החדשות שאני רוצה לא יופיעו לי בבוקר מתחת למיטה. אני צריכה ללכת לספריה כי יש לי מאה אלף עבודות לחופש, וכן יש לי בדיקות ללכת לעשות כדי לשלוח ללשכת הגיוס.

עוד שנה וקצת צבא.

יזרקו אותנו בבסיס אלוהים יודע איפה, בלי חברים ומשפחה. תהיה לנו מפקדת קשוחה שתתייחס אלינו כמו אנשים בלי רגשות (טוב, זה התפקיד שלה).

לחברים שלי יתנו נשק ביד, ילדים בני 18 שעוד לא יודעים שום דבר מהחיים.

אבל דבר אחד אני יודעת, כיתה י"ב תהיה שנה מופלאה שאני לא אשכח בחיים.היא תטוס ותסתיים לפני שנספיק למצמץ, אבל היא תהיה מלאה בחוויות.

אולי אני אמצא אהבה. אולי אני אצליח בכל הבגרויות. אולי יבואו ילדים חדשים ואני ארכוש לי חברים חדשים. אולי אבא ימצא לו סוף סוף מישהי והוא לא יהיה כל כך בודד. אולי אחותי הגדולה תתגבר סוף סוף על הפרידה מחבר שלה ותמשיך הלאה. אולי אחותי הקטנה תשחק תפקיד ראשי בהצגה (היא במגמת תיאטרון).

מי יודע?