מסע בשלוליות של עומק ושטות

מחובקים.

חברה שלי אומרת שהם חברים. היא ראתה אותם גם בעיר.

אני לא ממש יודעת איך אני אמורה להרגיש.

מצד אחד אני לא מאוהבת.

מצד שני אני תמיד מחפשת אותו בעיניים,

כשאני רואה אותו לפעמים עם החברים הסנובים שלו בהחלט קורה לי משהו,

וכשאני עוברת לידו והוא מתעלם- נהיה לי קווץ' בלב.

אולי זה בגלל שכבר שכחתי מה זה להיות מאוהבת,

אולי זה בגלל שכבר שנתיים אף בן לא טרח לראות אם אני אולי יפה,

אולי זה בגלל המחסור בבנים שיש בשכבה,

אני באמת לא יודעת.

ההרגשה היא בעיקר אכזבה.

כי אני הרי מראש ידעתי שאין לי שמץ של סיכוי איתו,

אין לנו חברים משותפים,

מעולם לא החלפתי איתו יותר משתי מילים,

וגם, כמה שזה יישמע שטחי, אני לא במעמד חברתי כמוהו.

אבל עדיין, תמיד יש את ה- 0.001% תקווה שאולי הוא כן יעיר לי על התספורת החדשה,

או כן יגיד לי שלום בבוקר.

אני יודעת שזה יעבור לי באיזשהו שלב,

אבל זו הרגשה של לוזריות, למה מלכתחילה הסתכלתי על מישהו שאין לי סיכוי איתו?