מצב רוח כרגע:
אתם מכירים את הימים האלה שהכל סתם?
אין מה לכתוב,
אין מה לקרוא,
אין מה לשמוע,
והכי גרוע- אין מה להגיד.
אז אם עוד לא הבנתם- זה אחד מהימים האלה.
השיר רוקסטאר של nickelbake מתנגן לי ברקע.
אני כ"כ מזדהה עם השיר הזה.
בינינו- מי לא היה רוצה לחיות חיים שכאלה?
אל תשאל מדוע
אל תשאל למי
כי אני מעדיפה
להתכנס בתוך עצמי.
עד יעבור הזעם,
עד יימחה כל כאב,
עד ייפול הגשם האחרון,
ולא נראה עוד ימים,
של שכול ויגון.
מישהו יודע איך לעזאזל ממשיכים את השיר?
אני כבר ימים לא מצליחה לחבר שיר שלם מהתחלה עד הסוף
בלי למחוק ולזפת למחברת שירים את הצורה.
שלא לדבר על להלחין...
גם כן גיטרה ארורה.
לפעמים הורים יכולים להיות אנשים כאלה מזלזלים.
כל דבר שאנחנו רוצים ושואפים זה חלומות ילדותיים,
אז תחזרו לחדר ותמשיכו ללמוד מתמטיקה.
אני אומרת, גם אם כבר חלמנו חלומות מפגרים (זה הגיל, אתם יודעים)
וגם אם שאפנו לדברים שלא יקרו בכל מקרה,
אל תבואו ותקצצו לנו את הכנפיים.
תתמכו בנו כל הדרך,
תנו לנו לעשות את הטעויות שלנו,
תנו לנו להיות מה שאתם לא הייתם.
אנחנו שונים מכם,
הזמנים השתנו, האופנות התחלפו.
זה נכון שאנחנו דור מופקר,
בלי ערכים.
אבל גם אתם הייתם כאלה.
גם אז בתקופה שלכם הייתם בורחים מהבית כדי ללכת להופעות,
וגם אז בתקופה שלכם החצאיות היו קצרות מדי
ושמתם יותר מדי ג'ל בשיער.
תשמרו עלינו ובד בבד תסמכו עלינו שאנחנו אחראים מספיק.
תדחפו אותנו להגיע להישגים,
אבל אל תלחצו יותר מדי.
פאק, זה קשה להיות הורים...
חשבתם פעם מה היינו עושים אם היה לנו רק 4 אצבעות?
(או שרק אני מספיק משועממת לחשוב על הדברים האלה?)
עובדה מרעישה-
שיחה על ציפורניים עם חברה בטלפון לוקחת חצי שעה.
איזה משועממות- אבל זה חזק ממני.
בין לבין הייתה גם שיחת נפש בכל הבזבוז זמן הזה,
אבל אני לא אזבל לכם בשכל.
בעיות של אחרים לא מעניינות אף אחד.
שה' יעזור לי.
אני יושבת וקוראת בויקיציטוט פתגמיים גרוזיניים.
"מהרבה צחוק נודף ריח של בכי"
(תירגום- קלות דעת יכולה להביא אסון)
אמן כן יהי רצון.
נהייתי רעבה מכל הבירבורים האלה.
אני אלך להכין לי טוסט כדי לבכות על כל ביס
(קרוב ל-300 קלוריות!)
היא ביקשה כל כך יפה,
אז לא ניתן לה קישור??
זה קשור בטוקיו הוטל, כנסו בהמוניכם
יצאתי מדעתי,
תכף אשוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
