מסע בשלוליות של עומק ושטות

חשבתם פעם כמה אנשים אוהבים לדבר?

זה הפך להיות ספורט עיקרי בחיינו העצלים-

הפה עובד 25 שעות ביממה עם שעות נוספות.

אם היינו יכולים לשרוף קלוריות רק מלדבר היינו כולנו רזים וחטובים כפי שלא העזנו לחלום.

אומרים שאלוהים נתן לנו שני אוזניים ורק פה אחד כדי שנקשיב- לא שנדבר.

הייתה לי תקופה ארוכה בחיים שבה הייתי רק מקשיבה.

הייתי צופה מהצד ושומעת מה יש לאנשים לומר.

לא היה לי מספיק בטחון לפצות פה ולהשמיע דעה.

במקום זה הייתי שומעת דעות של אחרים.

כל כך הרבה למדתי רק מלהקשיב.

לפעמים צריך פשוט לקרוא בין השורות- שם תמצאו הרבה תשובות.

קראתי מחקר שאומר כי 80% מהתקשורת בין בני האדם היא שפת הגוף.

לא התקשורת המילולית, אלא דווקא התקשורת החזותית.

אבל אנחנו בעולם המודרני והנאור של ימינו (תרשו לי לגחך טיפה ואז נמשיך)

למדנו רק לדבר ולירות חצים מהפה. אנחנו סותרים אחד את השני,

מתפרצים, מתווכחים ורבים.

אנחנו לא יודעים לסגור את הברז הזה שנקרא לוע (או ג'ורה אם תרצו, כנוח לכם).

אם היינו סותמים לרגע ומקשיבים לזולתנו תאמינו לי שהיינו יוצאים הרבה יותר חכמים.

כי לפעמים עדיף לשתוק...

...blah...blah... blah... blah

אנחנו כ"כ דומים זה לזה.

אבל כ"כ שונים שזה מדהים.

בסופו של דבר אנחנו שומעים אותו דבר,

מתלבשים אות דבר,

ומתעניינים באותם דברים.

אבל בכל זאת לא מסתדרים זה עם זה.

קשה לאחרים להזדהות ולהבין.

אין להם את הרגישות המספיקה להבין את כאבו של האחר ואת רצונותיו,

למרות שבסופו של דבר אנחנו מרגישים אותו דבר-

אנחנו אוהבים, שונאים, מתאכזבים ונלחצים.

הכאב שלי לא שונה מהכאב שלך,

אנחנו אוהבים באותה צורה ושנאה מציפה את כולנו בשלב זה או אחר של חיינו.

זה הבסיס האנושי של האדם- להרגיש ולהבין.

זה מה שמבדיל אותנו מהחיות- הן יכולות להרגיש אבל הם לא מגיבות לדבר הזה שנקרא רגש.

החיה לא יכולה לנתח ולהבין מה זה רגש.

"על תבונה ורגישות" זה ספר מקסים שנכתב ע"י ג'יין אוסטין ("גאוה ודעה קדומה")

"זה אינו רק סיפור אהבה אלא תיאור של החברה האנגלית בסוף המאה ה-18. הוא מתאר את המצוקות של הנשים ממעמד האצולה הכפרית  כשהן נשארות חסרות אמצעים" (ויקיפדיה).

את כל מה שגיבבתי לכם כאן אני אומרת בתור אחת שאוהבת להתווכח,

ובעיקר לדבר.

אני לפעמים בלתי אפשרית כשאני בטוחה בצדקתי.

אבל אני גם מאוד אוהבת להקשיב.

אז בפעם הבאה שאתם נורא נורא רוצים להגיד משהו שעומד לכם על קצה הלשון ,

תעצרו ותחשבו שאולי כדאי קודם להקשיב,

כי לפעמים לאחר יש משהו חשוב לספר...

שיהיה לילה טוב =]

למה אי אפשר אף פעם לקבל מה שרוצים?

למה אי אפשר פעם אחת לעשות משהו מיוחד. לצאת מהשגרה?

הם קוצצים לי את הכנפיים.

מזלזלים בי.

חושבים שאלו חלומות של ילדה קטנה.

נהרס לי השבוע.

חיכיתי לזה.

התכוננתי.

עכשיו אני ממורמרת. ואני כל כך שונאת להיות ככה!

כולם הבטיחו.

נטעו בי תקוות.

אבל ככה זה-

כגודל הציפייה גודל האכזבה.

למה אני לא יכולה לקבל מה שאחרים כן מקבלים?

למה אני צריכה להסתפק במה שיש לי ולהתנחם במחשבה שיש כאלה שגם את זה אין להם?

למה אני צריכה לשנוא אותו כ"כ?

אם הייתי יכולה לתאר במילים את מה שאני מרגישה.

אבל זה לא הולך.

אני לא מצליחה וזה גורם לי להיות יותר ממורמרת.

רק דבר אחד טוב יצא מכל זה-

כבר שבועיים שלא הצלחתי לבכות גם בימים הרעים. וזה היה לי כ"כ קשה.

והיום כמעט ולא הפסקתי. זה כ"כ משחרר ומקל עליי.

הייתי צריכה להבין שיש דברים שלא אמורים לקרות.

זה טוב מדי כדי להיות אמיתי.

צריך לשמור את הרגליים על הקרקע ולא להגרר לחלומות.

כי אחרים חושבים אחרת.

**************************

00:01

אני לא מצליחה להירדם ורע לי. המחשבות האלה מציקות מדי.   

הסיבה טמונה ברגש האנושי שמכונה קנאה.

כן כן, תרצו או לא,

בכל אחד מאיתנו מסתתר שד קטן שרק מחכה לראות איך יום אחד מונה התגובות של הולי סניה/ דימו/ יואב/ אל באנדי יהיה 0.

תבינו, הפעילים של ישרא הם כמו סלבס- כולם שמעו עליהם, כולם לפחות פעם אחת נכנסו לבלוג שלהם, ועל חלק נכבד מהם כתבו בעיתון זה או אחר.

כמו שאמרתי- סלבס.

תראו אין לי שום דבר אישי נגדם, אבל למה בכל זאת אני שונאת אותם?

כי הם תופסים מעצמם.

כי הם חושבים שהם משהו מיוחד.

כי הם כבר לא משקיעים בקוראים.

כי חלק מהם אפילו לא טורחים לענות לתגובות.

(כי חלק מהם עושים מזה כסף)

כי הם פעילים רק בגלל העובדה שהם פעילים.

איך נסביר את זה?

מאז שהם נהיו פעילים רובם (ואני מדגישה לא כולם- רובם) כבר לא משקיעים בפוסטים,

והתכנים שלהם איך נאמר- לא משהו (באתי להגיד חרא בלבן אבל זה לא מנומס).

אבל מה- הם פעילים. ולכן אנחנו נמשיך להתעדכן בבלוג שלהם וכל אדם חדש בישרא יתוודע אליהם  באיזשהו שלב, ומכאן אין דרך חזרה. זה או פרסום או כלום.

הם יכולים להיות מצחיקים,

הם יכולים להיות יפים,

הם יכולים להיות מכוערים ומשעממים,

הם יכולים להיות ילדות בנות 13 שעוד לא למדו לכתוב בלי שגיאות כתיב- אבל הם פעילים.

ולמה זה מרגיז אותי?

בגלל שיש כ"כ הרבה בלוגים טובים בישרא שלא מתקרבים לזה אפילו.

אולי לא כתוב להם במונה הכניסות מס' עם יותר משלוש ספרות, אבל התכנים של הבלוג אישיים מאוד ושווים הצצה הרבה יותר מהבולשיט שחלק מהפעילים כותבים (ואין לי שום דבר אישי נגד אף אחד מהם).

ואני אגיד לכם מה הכי הכי הכי מרגיז אותי?

שמנסים לחקות אותם.

אני אתן לכם דוגמא- היום נכנסתי בתמימותי לבלוג של הולי סניה לקרוא

וכן אני קוראת שם מדי פעם. (הוא מצחיק- מה תעשו לי?)

הגבתי. (תהרגו אותי טוב?)

ומה אני מגלה?

שזה בלוג של מישהו שמחקה אותו או משו כזה. מתחזה אליו.

אתה יודע מה עשית בזה- נתת לו יותר פרסום.

גרמת לאנשים להגיב סתם.

וזה מרגיז.

שונא פעילים יחיה!

 פשוט כדי להעביר את המצב רוח המזורגג הזה שנחת עליי.

המזג אויר האפור, זה שלא יירד אצלנו גשם (וחיכיתי לזה!),

ההתפדלאות בבית והמחשב האיטי...

כל אלה גרמו לי להיות היום בפרצוף תחת.

♥♥♥♥♥

שלשום הלכתי לחפש עבודה.

בארומה.

אחרי שניסיתי שם מאה פעם.

התברר שיום קודם לכן קיבלו שני אנשים לעבודה.

אתם מבינים? אם רק הייתי באה יום קודם...

על חוקי מרפי שמעתם?

ישב לו אדם וחשב-

המממ איך נגרום לאנשים לקלל את היום בו נולדו?

נמציא חוקים!

הא הא הא

הפי הפי ג'וי ג'וי...

♥♥♥♥♥

פתחתי עכשיו את האימיול והתחלתי להוריד משו כמו 20 שירים.

השיר הראשון שירד הוא gimme more של בריטני...

מרגש.

♥♥♥♥♥

אני לחוצה נורא לכסף.

כל הכסף שהרווחתי בחופש הלך על שיעורי נהיגה.

ועוד לא סיימתי אפילו חצי מהשיעורים.

אני שונאת להיות ככה.

אם יש דבר אחד נורא זה להיות טרודים בגלל כסף.

וזה בערך מה שמטריד 99.9% מהאנשים...

אני כל כך שונאת להתעסק בזה

. 

♥♥♥♥♥

רק כי אני חייבת כל הזמן שינויים,

שיפצתי את הרשימות.

אני אישית יותר אוהבת ככה. 

♥♥♥♥♥

לוקחים לי את השנה האחרונה שלי בבצפר.

אחרי שכל החופש ייללתי שזו השנה האחרונה שלי,

ואחרי שהחלטתי שמכיתה י"ב יהיו לי רק זכרונות טובים

ואחרי שהכרזתי שאני הולכת לנצל כל רגע מהשנה האחרונה לפני הצבא

עכשיו אני יושבת כבר חודש וחצי בבית ומעלה אבק.

הישבן שלי כבר קיבל צורת כורסא,

השעון הביולוגי שלי מכוון על התעוררות בשתיים בצהריים

ואני מדקלמת באופן בלתי רצוני את כל מערכת השידורים של הערוץ המקומי.

אבוי לי. 

♥♥♥♥♥

ודבר אחרון לסיום...

ראיתי את התמונה הזו עכשיו- זה כזה חמוווווד... לא הפסקתי לצחוק....