מסע בשלוליות של עומק ושטות

אופה אופה, אני ממורמרת.

נמאס לי להיות צינית כלפי כולם רק בגלל שאני מתוסכלת לפעמים.

רק בגלל שלפני חצי שעה שמעתי שיום האהבה, ט"ו באב, הוא היום, אז אמרתי, נו, נעשה לנו איזה פוסט ככה רק בגלל שגם ככה אין לנו מה לעשות (אני לא יודעת למה אני מדברת על עצמי ברבים. אנחנו לא סגורים על זה)

האמת ששקלתי לפרסם את השיר (יש לו אפילו לחן!) הזה די הרבה זמן אבל מנעתי מעצמי כי אני לא ממש אוהבת את סגנון הכתיבה שלי (מנסה להיות מלודרמטי במילים גבוהות, אבל זה לא). בכל אופן, החלטתי שכן לפרסם את השיר, מפני שהוא מסכם תקופה די ארוכה (3 שנים) ומשמעותית בשבילי.

השיר נכתב ביום שבו נזכרתי בו והבנתי כמה זה היה סתם. כלום.

אהובי תכול העין (כן היו לו עיינים כחולות. לא סתם יש לי חולשה)

מביטה לך בעיינים,

ולא מבינה עדיין

מה היה בינינו,

שגרם לי לכך.

אתה כמו מים,

בחור יפה עינים,

שנתן לי להרגיש

יפה.

אהובי תכול העיינים,

שהיה חמקמק כמו מים

ידע לפרוט על נימי נפשי,

ולהשאיר אותי פצועה.

איפה אתה?

ועדיין, אהבה קשה בשניים.

לא יודעת אם אני רוצה

אותך.

שיחקת בי.

הייתי כמו בובה.

עכשיו מה שנשאר לי

זו אהבה ריקה.

ריקה.

יום שבת היום. אף חברה לא מתקשרת, ואני קצת בודדה.

אתמול ראיתי בערוץ ניקולודיאון את הסדרה "קטן עליי".

הסדרה עוסקת בילדים שמנים שהגיעו לתכנית בכדי להרזות, ולשנות כמה מנהגים רעים בדרך.

בפרק הדיאטנית שעושה איתם שיחות שאלה מה המשאלה העיקרית שלהם בעקבות הירידה במשקל והשינוי הגדול.

כמעט כולם אמרו שהם מבקשים שיפסיקו לרדת עליהם בכיתה.

 למה עשיתי את כל ההקדמה הזו לפוסט?

 כי אני מכירה את התחושה הזו.

 אני תמיד הייתי אובייקט שמושך הרבה הערות. אני טיפוס בולט.

 אני גבוהה, כמו שאתם יודעים, ועד לפני שנתיים הייתי שמנה הרבה יותר. 

 דמיינו כל כינוי אפשרי ליצור כזה: הר- אדם, ג'ירפה, עמוד חשמל, ואפילו המורה לגוף האדם.

מאז שאני קטנה אמרו לי שאני יפה, דודה שלי וסבתא שלי דיגמנו בצעירותם (לא משהו רציני), ככה שיש לנו היסטוריה משפחתית מיוחסת. עד גיל 10 ידעתי שאני יפה ולא הרגשתי צורך להתנצל על הגובה שלי. בגן תמיד הגננת הייתה שרה לי בבוקר כשבאתי עם אמא שלי  "הילדה הכי יפה בגן" (חברות שלי לא מאמינות לי שזה היה ככה).

ואז הגיע גיל 10, עברתי בית ספר. בבית הספר החדש לא היו לי חברות. אני הייתי הילדה הביישנית והשתקנית, למרות שמעולם לא הייתי שקטה במיוחד.

בגיל הזה התחלתי לתפוס גובה (כאילו שעד עכשיו הייתי מקופחת). עד גיל 11 הייתי כבר 1.72 .

בטיולים כיתתיים תמיד חשבו שאני המורה.

דמיינו לעצמכם ילדה מסכנה, גבוהה וחסרת חברות. הייתי נורא לבד. המזל שלי שהייתה לי משפחה מאוד תומכת מאחורי. אבל אני תמיד הרגשתי שחסרות לי חברות. הייתי נורא בודדה בבית הספר החדש. הייתי יושבת לבד בהפסקות, ובשאר הזמן הבנות והבנים המגעילים של הכיתה (שכמובן היו מאוד פופולרים) היו מציקים לי. ואני התחלתי להאמין למה שאנשים היו אומרים לי, שאני ילדה מכוערת ומגעילה. כל הבטחון העצמי שלי ירד לביוב. 

כיתה ו' הייתה כל כך קשה, שהתחלתי לפתח דיכאונות. מכאן התחלתי לאכול ולאכול, וזה לא הפסיק. תראו, תמיד הייתי שמנמנה קצת, אבל באותה תקופה פשוט פרקתי את כל רגשות האשם על שאני כל כך שונה באוכל. הייתי אוכלת ממתקים ושטויות בכמויות של 4 איש.

כשהתחילו לצמוך לי ציצים, מרוב בושה התחלתי ללכת שפופת כתפיים, ופיתחתי מין גיבנת קטנה.

הכל השתנה כאשר בכיתה ז' עברתי עיר. בבית הספר החדש רכשתי לי כמה חברות נפש נהדרות שעד היום אנחנו בקשר מאוד הדוק. אבל ההצקות עדיין המשיכו. כינוי חדש הודבק לי "הגיבן מנוטרדם".

אבל לי לא היה אכפת. פיתחתי חסינות מפני ההערות. כל החיים הייתי אדם שירדו עליו בלי הרף, שבאיזשהו שלב כבר לא הייתי מתייחסת לזה יותר. כמובן שהייתי אז מאוהבת קשות באותו ליצן הכיתה, שהחזיר לי בחיזורים רבים. החיזורים האלה מאוד עזרו לי לבטחון העצמי. אפשר להגיד שבזכותו התחלתי להבין שאולי כן יש בי משהו. כאשר נרשמתי לחוג אירובי גיליתי כמה זה כיף לעשות ספורט, ומכאן התחיל השינוי הגדול. תוך חצי שנה ירדתי קרוב ל-6, התחלתי ללכת זקוף (ההתעמלות חיזקה לי את הגב), והתחלתי להפתח יותר לאנשים. אפילו רכשתי לי כמה ידידים (אני מדברת עם בנים?! מי היה מאמין...).

השיא היה בכיתה י'. מס' החברות שלי הוכפל, נהייתי מאוד חברותית, וכמובן המראה החיצוני השתפר פלאים...

באותה תקופה אפילו זכיתי לכך שבפעם הראשונה מישהו התחיל איתי במסיבה של חברה...

עכשיו אני בבצפר חדש (אני יודעת, אנחנו עוברים המון דירות). נרשמתי לחדר כושר, והצבתי לעצמי מטרה להוריד עוד 10 קילו.

ואת האמת- טוב לי. סוף סוף אני מאושרת עם מי שאני. קיבלתי את העובדה שאני לא מושלמת.  כמובן שיש לי ימים שאני בדאון ואני מרגישה כל כך רע עם עצמי שבא לי ללכת עם שמיכה על הראש, אבל זה חולף.

מה רציתי בעיקרון להגיד אחרי כל החפירה הזו?

תאהבו את עצמכם.

וזו לא סתם קלישאה.

אתם חייבים לקבל את עצמכם, כי בסופו של דבר תצטרכו לחיות עם עצמכם עוד הרבה שנים.

ואנשים שיורדים עליכם?

תנו לי לחדש לכם משהו. אלה האנשים עם הכי הרבה פחות בטחון עצמי.

הם יורדים עליכם כדי להרגיש טוב עם עצמם.

מקווה שלא התעייפתם.

המשך חופש נעים ומהנה =]

סתם בשביל שתדעו,  בעקבות הפוסט האחרון שבו כתבתי בכותרת "טוקיו הוטל" גדל מס' הכניסות לבלוג ב- 50 (תוך יום!). תודו שעליתי פה על משהו.

טוב, לענייננו. הגיע כבר הזמן לפינה השבועית, באיחור די רציני.

בגלל שהשבוע כולם בבית היו עם פרצוף ט' באב, יציאות מצחיקות לא היו מנת חלקנו השבוע, ולכן אני אביא כמה ציטוטים ואמרות מצחיקות שאספתי לי מהאינטרנט (יש לי מחברת כזו קטנה. כן, אני משועממת).

שאלה: איך גורמים לבלוג כושל להגדיל את מס' הכניסות והתגובות?

תשובה: רושמים טוקיו הוטל בכותרת.

חחחחחחחחחח, נדפקתם.

שום טוקיו הוטל.

לא דובים ולא ביל קואוליץ.

אם באמת אכפת לכם:

להגיב  בפוסט הבא

זה נושא חשוב.

נו, אם אתם מתעקשים, כן, קניתי את הדיסק שלהם "scream". אני לא מאמינה שאמרתי את זה. אני מרגישה מלוכלכת.

וואו, אני מרגישה כאילו כבר יובלות לא הייתי פה.

טוב הרבה זמן לא עדכנתי.

הפוסט היום יהיה בעל אופי פמניסטי במעט,

אז מי שלא מתאים לו, מוזמן להתחפף לו מהמקום השומם הזה.

אז בשבוע שעבר התפרסם בגליון "לאישה" (כן, אני מנויה. למישו יש בעיה עם זה?? שילך ייתקע את הראש באסלה) ממצאים של מחקרים רבים שנערכו בארה"ב, שמדדו כמה שוות (בכסף) עבודות הבית שאנחנו עושות בממוצע לשבוע.

התוצאה- 6000 שקל.  בממוצע כל אשה (בין אם היא עובדת ובין אם היא עקרת בית) מקדישה כ- 40 שעות לעבודות הבית.

זה כולל טיפול בילדים.

עוד גילו כי כ-60 אחוז (בערך) מהסיבות לגירושים במשפחות עם ילדים הם ריבים על רקע חלוקת התפקידים במשפחה.

אז מה למדנו מהממצאים האלה?

לא הרבה. האמריקאים החכמולוגים רק שמו לנו בפרצוף את מה שידענו מאז שהתחלנו להיות מודעים לכך שהחיתול עושה לנו תחת גדול (בערך בגיל 3. או שזו רק אני?)  

תמיד תהיה זכורה לי אימי ז"ל חוזרת מהעבודה ב-4, לא נחה אפילו שנייה וישר רצה לחמם לנו את ארוחת הצהריים. אח"כ היא מסדרת את הבית וכשאבא בא היא מכינה לו תה.

כל היום היא על סופר- טורבו, אין לה מנוחה. הרי צריך להביא משכורת הביתה, ולגדל 3 ילדים לתפארת מדינת ישראל.

בואו נשים את זה על השולחן- בעולמנו המודרני, 2007 ליתר דיוק, אין שיוויון.

על גב הנשים מוטלת אחריות רבה יותר.

להחזיק בית. ללכת לעבוד. להיות רעיה טובה, אשה מטופחת, חברה טובה, אמא מסורה.

מנוחה?

לא מכירות את המילה הזו.

עוד נתון סטטיסטי מעניין-

שכרה של אשה יהיה נמון ב-30% משכר של גבר שעובד באותו תפקיד.

תסיקו את המסקנות לבד....