לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מסע בשלוליות של עומק ושטות


חייך- הכל לטובה...

Avatarכינוי: 

בת: 34

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2007    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2007

הלם- טום קוואליץ עם בחורה


 

כל מילה מיותרת...

 

 

אוחחחחחחחח

נו באמת, תסתכלו על עצמכם.

לא דובים ולא ביל קואוליץ.

לא נמאס ???

 

(ההקפצות האלה של טוקיו הוטל בכותרת תמיד עובדות, זה משהו מהסרטים)

נכתב על ידי , 26/8/2007 20:12  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הופעה של אביא גפן, ארוחה משפחתית וחתונה- ערבים הזויים ביותר


 (וא', אחותי האהובה, לא ערבים מלשון אנשים עם שפם משתינים בחומוס ומנגבים בפיתה, אלא ערבים, יענו לילות)

 

וואו, כבר הרבה זמן שלא הייתי פה.

ליתר דיוק כל אותם שבועיים שבהם עשינו בטן גב אצל בני המשפחה בסלון (כי אבא מתקמצן לממן לנו איזו חופשונת באילת, אז נאלצנו להשתזף מול התנור של סבתא בצפון. ניחא. לפחות האוכל היה טוב).

 

אז נתחיל?


הופעה של אביב גפן בירושלים

 

הערב הראשון היה בהופעה של אביב גפן, שבה ראינו את הצפרדע המזמרת אני, אחותי, בת דודתי וכל הפריקעס של ירושלים.

הוא דווקא נתן הופעה מרשימה. אפילו הוריד חולצה. תארו לכם מה זה להיות חנוקה בין מעריצות פקצות באטרף כי הבחור הלבנבן והכחוש הזה הוריד חולצה. אפשר לחשוב, גם לי היה חם, אז מה? אני לא הרגשתי צורך להוריד חולצה. האמת שהרגשתי  יותר צורך להעיף למישהי כאפה שתוריד אותה למציאות- הבחור נשוי ויש לו ילד. אה ועוד פרט- הוא מכוער. מוכשר, אבל מכוער. מי היה מאמין שיש לו הרבה מעריצות כאלה גם היום? לא עברנו את שנות ה-90'?

בכל אופן הערב היה הזוי בעיקר בגלל זוג אחד, שנזכר לעמוד מול הפרצוף שלנו ולהתמזמז כאילו אין מחר. כשביקשנו מהם (באופן יפה ומנומס) שיזיזו את הסרט הכחול שלהם קצת הצידה כי הם מסתירים לי את הצפרדע ואת העולם באופן כללי, הבחורה הפנתה לי את התחת, ואמרה לי שנלך לחפש את החברים שלנו במקום שאם אתה מתחת לגיל 18 עדיף שלא תכיר.

שתקתי וניסתי להתעלם, אנשים כאלה לא לרמה שלי. ואני לא מתנשאת. בת דודה שלי כבר הייתה בהיכון לפתוח את הפה, אבל הצלחנו להרגיע אותה. למה שיהרס לנו הערב?

אבל אז הבחורה התחילה לרקוד כמו מישהי שברחה מאברבנל. היא הזיזה את הידיים כמו פסיכית. והבחור? לא עשה כלום. עמד לידה כמו נאד ולא ניסה להרגיע את הבחורה שביינתיים הספיקה למשוך את מירב תשומת הלב. יופי לה.

מסתבר ששני האהבלים האלה היו שיכורים כהוגן. אחותי סבורה שהם היו על מנה מכובדת  של סמים, אבל אני לא חושבת ככה. לי יש אמון בנוער הישראלי. בערך.

בקיצור, זה היה אחד הערבים ההזויים והמצחיקים שהיו לי.

בסיכום כללי- היה כיף. דבילי בעיקר.


ארוחה משפחתית  בשישי

 

הארוחות המשפחתיות שלנו הם תמיד סיבה למסיבה, כי המשפחה שלנו היא קולאז' הזוי ביותר של אנשים רגילים עם תסביכים כמו שאר המשפחות, רק שלנו יש קבלות על השריטות שלנו.

אבל הארוחה שהייתה בשבוע שעבר הייתה מצחיקה במיוחד. אני לא אחפור לכם כי מרבית הצחוקים היו בדיחות פרטיות שאפחד לא מבין (האמת שגם אני לא ממש מבינה).

אבל מה שהיה הכי זכור לי זה שישבנו בסלון וסבא שם קלטת מהחתונה של הבת דודה של אחות של הגיס שלו (?!). החתונה היתה לפני 22 שנה. זה היה ממש מדהים לראות את סבא וסבתא צעירים ויפים (טוב, יחסית למה שהם היום), אבל הכי מדהים היה לראות את סבא שלי מברך את הזוג ועושה חזנות (יענו קורא פרק מספר תהילים בסלסולים מסורתיים). כן אבל יש להדגיש שאת החזנות הוא עשה במכנסי קורדרוי, נעלי אולסטאר, וכובע קסקט אללה קזנובה. לחשוב שהבנאדם הזה הוא חזן ידוע בבית הכנסת האזורי.

אחרי שראינו את הקלטת סבא החליט להביא את החבר הכי טוב שלו  יעק"ב (יין, ערק, קוניאק וברנדי)

משמע המשפחה שלי ירדה על הבקבוקים שדודה שלי הביאה מהדיוטי כאילו אין מחר.

בסיכום כללי- יש לי סבא קול.


חתונה של רוסים.

 

חתונה של רוסים. 600 מוזמנים.

אלכוהול זרם כמו מים. התור לבר היה יותר ארוך מתור לביטוח לאומי (האמת שאצל רוסים בר אקטיבי נחוץ בדיוק כמו ביטוח לאומי). ואני לא גזענית. זו אשמתי שאם היו עושים לרוסים בדיקת דם היו מוצאים וודקה? (אז לכל חברותיי הרוסיות שאני מתה עליכן- תודו בזה- אתם עם ששותה המון, אבל המון אלכוהול. חוץ מזה אתם על הכיפאק)

האמא של הכלה הייתה שתויה כמו הומלס בדיזינגוף. היא גם נראתה כמו אחד כזה. אתם מכירים את הזקנות הרוסיות האלה שמגדלות שפם? אז ככה היא נראתה. בשמלה מנומרת, עקבים אדומים ופריזורה של הומלס, כאמור, היא רקדה והפליקה על התחת של חתנה. כן, אני קלטתי אותה ברגע של התפרעות כללית מעבירה יד בישבנו של הבעל של הבת שלה. זה רק הצחיק את חבורת השיכורים האלה עוד יותר.

ואז החתן השמן החליט שהוא רוקד ברייקדאנס. מין גוש רוסי לבנבן ורוטט שחושב שהוא שחור מהברונקס ושקוראים לו פט ג'ו. מיותר לציין שבגלל שהבר היה בתוך רחבת הריקודים באותו רגע כמעט עף לי המגש עם הבירות והקוקטיילים.

כאמור, ערב הזוי בהחלט.

בנוסף לכל אלה הכלה הייתה מוכרת לי. היא נראתה כמו איזה שחקנית פורנו. טוב, היא רוסיה, זה יכול מאוד להיות.

הכלה שכמיטב המסורת הייתה שתויה בדיוק כמו שאר משפחתה שכחה כנראה שרק לפני כמה דקות שמו לה טבעת על האצבע, התנשקה כמעט עם כל מה שזז. היה איזה רגע שהיא רקדה עם מישהו שלא היה החתן בצורה כזו בוטה, שאני במקום בעלה הייתי מעמידה אותה במקומה. לא נראה לי שהחתן שם לב בכלל. הוא היה עסוק בלהרביץ עוד איזה שוט של וודקה.

העיקר שעשיתי 160 קל טיפ. תבואו כל יום.

סיכום כללי- אמרתי כבר שרוסים שותים הרבה?


אני לא מאמינה, נמחק לי הפוסט, מזל ששמרתי אותו בוורד. רק חבל על התגובות....

אה ועוד דבר, יש לי היום יומולדת... אני כבר בת 17. ורק חברה אחת התקשרה. איזה כיף לי....

נכתב על ידי , 25/8/2007 14:32  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מוסר? לא בבית ספרנו




סבא שלי תמיד אמר שמדינה יכולה להיבנות על בסיס של ערכים לקויים אבל לא להחזיק מעמד.

בשנת 48' הוקמה המדינה המסכנה הזו, כשכל העולם נגדה.

שארית הפליטה משואת אירופה ביקשה להיקלט פה בארץ, בתקווה שסוף סוף הם יוכלו לחיות, ולא לברוח מהצל של עצמם.

אלו שעלו מתוך ערכים ציוניים, רצו להגשים, היה להם חזון-  להקים מדינה שתוריש לבניה ערכים של עבודה, אהבת הארץ, עזרה לחלשים.

היום, בשנת 2007, 59 שנה אחרי הקמת המדינה-

כל ילד רביעי במדינה נמצא מתחת לקו העוני.

אלפי אנשים מובטלים.

ניצולי שואה לא מקבלים את הזכויות שמגיעות להם.

חלקם חיים בחרפת רעב.


מה קרה לנו?

איפה הערכים של האחדות, הסיוע, התמיכה בנזקקים?

 

הפכנו לאמריקה. זה מה שקרה.

היום המדינה מתקיימת על ערכים של כסף.

בעל המאה הוא בעל הדעה.

מקצצים פה, מקצצים שם- הכל מכספי החלשים.


ההתעלמות מכספי ניצולי השואה הם רק פרט קטן מהתמונה השלמה.

במדינה שלנו לבבונים שיושבים שם במליאה בירושלים לא באמת אכפת אם לפליטי השואה יש או אין חשמל ומים זורמים בבית. יש להם דברים חשובים יותר לעסוק בהם- מתי פרס יערוך מסיבה בבית הנשיא ומה יגישו היום בקפיטריה.

 

ראש הממשלה הנאור שלנו הציע  תוספת קטנה לקצבה החודשית של הניצולים.

כן, כי איזה מאה או מאתיים שקל בחודש זה המון כסף. תתעורר בנאדם, זה בקושי יספיק להם לארטיק במכולת.

 

אין לנו כבוד, אין לנו רגשות, אין לנו רשות דיבור בכלל.

אבל יש לנו את אולמרט....

נכתב על ידי , 6/8/2007 15:23  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להתבגר ולהתגבר


אני יודעת שהבטחתי לעשות את הפינה השבועית בפוסט הנוכחי, אבל מאחר ונאבד לי הדף עם הציטוטים המתועדים, ומפני שגם ככה אפחד לא מגיב לפוסטים האלה (זונות), ומפני שיש לי דברים קצת יותר חשובים לדון בהם, תקבלו פוסט קצת יותר רציני. למה? כי המצב רוח שלי היום בבלטות.

 

אז ככה:

אתמול ישבתי על הפוף בחדר, שמעתי את השיר "hey there delailah" של-  plain white t's והסתכלתי החוצה לרחוב דרך החלון. כמובן שהמחשבות התחילו לנוע בקצב מאוד מהיר.

עוד 3 שבועות אני בת 17. עוד פחות מחודש אני עולה לי"ב.

ה-1 בספטמבר שיבוא יהיה היום הראשון האחרון בבית הספר. זה החופש האחרון לפני לימודים. הפעם האחרונה שהולכים לקנות ספרים וציוד. הפעם האחרונה שעושים עבודות לחופש.

לחשוב על זה שאני בי"ב, זה כמעט בלתי אפשרי.

רק לפני כמה ימים באתי עם אמא שלי לבית הספר ביום הראשון והתחבאתי מאחוריה, בוכה וצורחת שאני רוצה הביתה. רק לפני כמה ימים למדתי לכתוב "שלום כיתה א'".

כאילו רק אתמול עליתי לחטיבה, נערה מבוהלת שבתוכה היא עוד ילדה.

נראית כמו אשה, אבל עוד ילדה.

זה כאילו לפני כמה שעות עליתי לתיכון, ונבחנתי בבגרות הראשונה שלי.

עכשיו אני עולה לי"ב, השנה האחרונה בבית הספר.

ואז צבא.

 

אז אתמול הלכתי למלצר באולם האירועים בפעם המי יודע כמה, והסתכלתי סביב. לפי מה ששמעתי, הכלה הייתה בת 19. רק לפני שנה סיימה תיכון.  היא קטנה מאחותי הגדולה, וכבר נשואה. אחותי הגדולה עוד לא השלימה בגרויות.

ואני?

לומדת. עובדת.

ליתר דיוק קורעת את התחת בכל מיני עבודות כדי לממן לעצמי דברים חיוניים (אבא קמצן, מה לעשות).

העצמאות הזו מפחידה.

אני לא רוצה להתבגר. אני רוצה להשאר ילדה קטנה שדואגים לה והיא לא צריכה לדאוג לכלום.

אני רוצה לחזור לבית של סבא וסבתא, ללכת למכולת של אריה ולקנות לי ממתקים ואז לחזור ולראות "פוקימון" עם בני הדודים שלי כאילו אין צרות בעולם.

היום אני צריכה לדאוג להרוויח כסף, כי הנעליים החדשות שאני רוצה לא יופיעו לי בבוקר מתחת למיטה. אני צריכה ללכת לספריה כי יש לי מאה אלף עבודות לחופש, וכן יש לי בדיקות ללכת לעשות כדי לשלוח ללשכת הגיוס.

 

עוד שנה וקצת צבא.

יזרקו אותנו בבסיס אלוהים יודע איפה, בלי חברים ומשפחה. תהיה לנו מפקדת קשוחה שתתייחס אלינו כמו אנשים בלי רגשות (טוב, זה התפקיד שלה).

לחברים שלי יתנו נשק ביד, ילדים בני 18 שעוד לא יודעים שום דבר מהחיים.

 

אבל דבר אחד אני יודעת, כיתה י"ב תהיה שנה מופלאה שאני לא אשכח בחיים.היא תטוס ותסתיים לפני שנספיק למצמץ, אבל היא תהיה מלאה בחוויות.

אולי אני אמצא אהבה. אולי אני אצליח בכל הבגרויות. אולי יבואו ילדים חדשים ואני ארכוש לי חברים חדשים. אולי אבא ימצא לו סוף סוף מישהי והוא לא יהיה כל כך בודד. אולי אחותי הגדולה תתגבר סוף סוף על הפרידה מחבר שלה ותמשיך הלאה. אולי אחותי הקטנה תשחק תפקיד ראשי בהצגה (היא במגמת תיאטרון).

 

מי יודע?

נכתב על ידי , 4/8/2007 11:49  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עוד שיר מעפן שכתבתי


 

טוב, אבל אני אוהבת את השיר, אז מה אכפת לי?

את השיר כתבתי בחופש שעבר כשחזרנו מחתונה של בת דודה שלי.

החתונה הייתה כל כך מרגשת,

(פדיחות- בכיתי בסלואו הראשון כמו איזו אמא פולניה שהבת שלה התחתנה עם רופא)

וכשחזרנו לא הצלחתי להרדם בלילה, אז הלכתי למרפסת ונשארתי שם עד הזריחה (קיטשי עד כדי בחילה, אבל יעיל- זה נותן השראה)

ולעניינינו, השיר:

 

would you

 

after the sun comes up

.the sky become so blue

you had been gone to me

.and didn't say the truth

 

i'm still waiting for someone new

,that will take me

,take me far from here

.maybe it will be you

 

so would you take me

 .after the dark

would you take me

.until the sun comes up

 

would you holding me

,tight in your arms

and loving me

.all over the night

 

 


ובפעם הבאה: הפינה השבועית.

יש למה לחכות (או שלא).

נכתב על ידי , 3/8/2007 18:57  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





9,196
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'אבי גירל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'אבי גירל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)