רק החודש היינו ביחד באמסטרדם. ראיתי את זה כשעברתי על דוח השעות החודשי שלי בעבודה.
בראשון בשני ובשלישי לחודש מסומן "חופש"
בילינו ונהנינו.
העובדה שלא התאמנו וכנראה לא הרגשנו לא מנעה מאיתנו לאהוב. לא מנעה מאיתנו לבלות. לא מנעה מאיתנו להצמד אחת לשניה כל כך חזק שכדי להפריד צריך יותר ממיים חמים ולשפשף.
חשבתי אולי אם אני אכתוב אז אגיע קצת לרבדים של הכאב.
אבל יש שם איזו חסימה.
כמובן.
למה שארצה לדבר על כמה שהיה טוב, למה שארצה להתפתות להתגעגע לדבר הזה.
למה שבכלל ארצה לזכור אותך באור חיובי.
קמת והלכת.
קמת ועזבת.
קמת ועזבת אותי..
האמת זו הנקודה שעוד לא ביטאתי.
עזבת אותי. את עזבת אותי. את הרמת עלי ידיים ועזבת. ו-וואו זה כואב. אותי שאת אוהבת. אותי שבה את מאוהבת. אותי שאליה את נצמדת. קמת ועזבת. מצאת משהו חשוב ממני וחשוב מאיתנו. ולא חשבתי שזה יום אחד יקרה.
באמת לא חשבתי. איך אפשר לעזוב אותי. אני נפלאה אני חמה אני אוהבת אני מקבלת ומאפשרת. אני יודעת להתעמק ואני יודעת להיות קלילה. אני יודעת אותך גם כשאינך מדברת אני יודעת אותך גם כשאת אינך.
מאוד קשה בלי האהבה בלי החום והקרבה ובלעדייך כן קשה גם בלעדייך. אבל זה לא מגדיר אותי באמת. זה רק כאב על זה שכאילו זה מגדיר אותי.
עשית לי כל כך טוב. בתוך המערכת יחסים עם האהבה עם הצחוקים ועם הכל. ובשניה אחת זה נגמר.
בשניה אחת זה נשרף כאילו לא התחבקנו לילה קודם.
לפרסונה שבי, זה הותיר חתך עמוק. חתך עמוק בבשר בלב בגוף.
כי עזבת אותי. כי עשית את הדבר שהוא הכי מכאיב, כמעט מכל הדברים שיכלת לעשות.
האהבה שלנו היא לא מתה והיא לא הייתה תלויה בשכל הקר שלנו ובשכל הקר שלך שלקח אותך חזרה הבייתה, לארץ אחרת.
והכי כואב לי, כשאני נזכרת ברגעים של חסד רגעים של קרבה רגעים של אהבה בלי תנאים רגעים מתוקים והיו לנו הרבה מהם. יותר מלזוג ממוצע.
הקרבתי עשיתי ואפשרתי בשבילך המון. נתת לי הרגשה שלעולם לא תעזבי אותי, שלעולם לא תוכלי ללכת ממני כי את אוהבת אותי כל כך...
זה כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
