לפני מיליון שנה (או כמעט שלושים, אם אתם ממש מתעקשים על דיוק) גרתי בדירה שכורה ברמת גן.
הייתי אז בקבע, שירתתי בקריה ונהניתי לגלות איך זה לחיות חיים עצמאיים. היום, כשאני לגמרי עכבר הכפר, אני מבכה את זה שלא ידעתי לנצל אז את התקופה הכל כך עירונית ההיא, כשכל תל אביב, על מוזיאוניה ושאר שכיות החמדה שלה פרושות לרגלי, אבל אז הייתי (קצת) פחות חכמה...
מי שעתיד להפוך ברבות הימים להיות "המאמן" היה אז ידיד שלי, או משהו דומה (איך קוראים למישהו שיצאת איתו, ואז כבר לא, אבל כל החברים שלכם נשארו משותפים אז המשכתם לצאת ב"חבורה" ואז שוב כן ואז שוב לא? ואז ה"חבורה" התפרקה ואתם נשארתם קצת בקשר?) וערב אחד הוא בא לבקר אותי.
הוא כנראה לעולם לא ישכח ששאל אם זה בסדר לחנות ברחוב שלי ואמרתי שלא נראה לי שיש בעיה. רק בבוקר, עם הדו"ח, הסתבר שמשרדי אגף האכיפה נמצאים שלושה בתים מהבית שלי...
היה לנו ערב נחמד, כמו שתמיד היה נחמד לפגוש אותו, ואז אמרנו בי וחזרתי לחיים שלי.
עברו כמה ימים ובמשרדי בקריה צלצל הטלפון (כן, כן, ילדים, פעם לא היו טלפונים סלולריים, ומי שלא ישבה ליד השולחן במשרד פספסה שיחות) וכשעניתי שמעתי: "באיזה צבע את רוצה את ארונות המטבח שלך?". קצת בהלם עניתי "צהוב לימון" ובזה פחות או יותר הסתיימה השיחה.
כמה ימים אחר כך הגיע האיש, מצוייד בצבע צהוב לימון לצביעת ארונות המטבח (שהיו אפורים, עם פס שחור לקישוט) ומאז הוא נשאר, כבר קרוב לשלושים שנה.
לפני כמה ימים, לדירה שכורה ברמת גן, נכנס זוג מלכותי אחד.
באופן משעשע, כשנסענו אליהם ביום ההעברה, לעזור ולהתרגש איתם, גיליתי שהם גרים לא רחוק ממשרדי אגף האכיפה, שכנראה עברו מקום בינתיים...
וכשבילינו, המאמן ואני, בניקוי ארונות מטבח, לא יכולנו לא לחשוב על ארונות המטבח המכוערים ההם, בדירה קטנה ברמת גן, לא ממש רחוק.
סבתא של המאמן לימדה אותנו שלבית חדש מביאים לחם ומלח. אני הוספתי למנהג גם סוכר, שיהיה תמיד מתוק.
התמונות לא משהו, אבל זה מה שיש...
שיהיה להם מתוק ומתובל!
_________________________
משהו קטן וטוב - כי תמיד יש כאלו...
שלושה ימים קסומים בתור תיירים בתל אביב היו מענגים.
עכשיו צריך למיין את 560 התמונות שצילמנו (ולקוות שהן הרבה יותר ממוקדות מהתמונות שצולמו בדירת הזוג המלכותי...), למחוק המון, לבחור את מה שהכי ולהכין אלבום...
לא פחות כיף מהטיול (-:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
