לפני שנתיים בערך השתתפתי ביום עיון מעולה בנושא שיווק באינטרנט, בהנחיית צחי צימט. אחת התובנות שלקחתי איתי משם היא שאתר אינטרנט הוא כמו סניף נוסף של העסק - אם אתה לא מסוגל לתחזק אותו, תסגור אותו, כי סניף לא מתוחזק גורם יותר נזק מתועלת. גם בלוג דורש תחזוקה שוטפת - למצוא נושאים לכתיבה, לפרסם לעתים תכופות מספיק (קרן לימדה אותי שבלוג צריך להאכיל פעמיים בשבוע, יותר קל מלגדל כלב...), לכתוב מעניין, כדי שלא תברחו... מה יש לומר - עוד סניף.
אז למה?
ראשית, והכי טריוויאלי - אני אוהבת לכתוב. אני אוהבת את הדרך שבה מילים מתחברות יחד ומעבירות רעיון. אני אוהבת את הכוח שיש למילים. אם היה לי סיפור ממשי לספר, אולי הייתי סופרת, אבל אין לי (פעם קלטתי שכל סופרי הילדים הגדולים חיו חיים אומללים, אז אולי עדיף ככה, ושאני אשאר בלי סיפור לספר) אז אני ממשיכה לכתוב על הפכים הקטנים של החיים.
שנית - כיף להשוויץ. בילדים (המוצלחים) שלי, באיש (המוכשר) שלי, בעבודות (היפות) שלי ובחנות (המקסימה) שלי. שלי, שלי, שלי, שלי. כבר הבנתם שבלוג זה סוג של אגו-טריפ?
שלישית - בלוגים הם עולם תוכן מופלא בעיני ואני שמחה להיות חלק ממנו. בבלוגים אפשר למצוא עולם ומלואו - התרגשויות, נופים, אמנות, דעות והרהורים. כשהם כתובים היטב - בשפה עשירה ובלי שגיאות כתיב - הם עונג צרוף, וכשהם ש!לטיייייים הם עשויים להיות משעשעים לפעמים. אין ספק שבלוגים הם עולם שאפשר ללכת לאיבוד בתוכו.
ולמה בעצם נדרשתי לנושא הזה?
מבחינה מסויימת זה התעורר בשבוע שעבר, כשאמא שלי, שהיא קוראת נאמנה, סיפרה לאחותי הגדולה את מעללינו בחדר מיון, כפי שסופרו בבלוג. אחותי, שמן הסתם מעולם לא ביקרה כאן (שלא באשמתה, אני לא זוכרת ששלחתי הזמנה...) שאלה למה שבכלל יעניינו את העולם הוירטואלי ענייני הפרטיים? למה באמת? אולי מאותה סיבה שאני קוראת באדיקות שלל בלוגים של אנשים שמעולם לא פגשתי, אבל את הפרסונה הוירטואלית שלהם אני מיטיבה להכיר?
מצד שני, דיברתי השבוע עם חברה אחרי חודש וחצי שלא דיברנו, והיא היתה מעודכנת לחלוטין בקורותי, מאחר שהיא עוקבת אחרי הבלוג...
אז ישנם הקוראים הקבועים, מנויים או קוראי RSSים, וישנם גם המזדמנים, שעבורם אני כנראה צריכה להיות תמיד במיטבי, כי מי יודע מתי יגיעו אורחים...
תמיד מעניין אותי לראות מי מגיע לבלוג שלי ומאיפה הוא בא. כשמסתכלים על מקורות הכניסה לבלוג אפשר לראות מה הן מילות החיפוש שהובילו לכאן. אני זוכרת שפעם מיכליקה כתבה שמתכון הפאייה שפרסמה מביא לבלוג שלה כל מיני קוראים שלא התכוונו להגיע דווקא לשם... אצלי זו החנוכיה של אורנה כהן חזם ויום ההולדת האינדיאני שמביאים לכאן אורחים פורחים. אני מקווה שלפחות חלקם בוחרים להישאר...ויש גם את אלו שמגיעים אלי דרך בלוגים אחרים, וזה תמיד כיף לדעת שאני ברשימה המועדפת של בלוגרים אחרים. אני יודעת שאני מגיעה ככה לכל מיני בלוגים סופר מעניינים.
אבל יש עוד סיבה שהתחלתי לתהות למה אני מפרסמת בלוג. במסגרת השינויים, השידרוגים והשיפצורים של ישראבלוג, מערכת העידכונים התחילה לגמגם בענק והרבה פעמים בכלל לא יוצא עידכון כשאני כותבת בלוג. נכון שיש לי גם קוראים דרך ה-RSS ודרך הגוגל רידר, כך שכנראה אני לא כותבת ממש לעצמי, אבל בכל זאת קצת קשה לי עם זה שאני כותבת פוסטים שאינם זוכים למענה, וגם לפי סטטיסטיקת הכניסות אני יכולה לראות שקולי אינו מגיע אל ההמון... ואם אני כותבת ואף אחד לא קורא - זה אומר שאני לא קיימת? {זו היתה בעלת הארמון של אלתרמן, לא? שכשלא הסתכלו עליה היא לא התקיימה? או שאני מבלבלת כאן לגמרי ומפגינה כמה שנים חלפו מאז לימודי הספרות שלי?}
ובכל זאת אני כאן, כותבת כי ככה התחלתי לראות אפיזודות בחיים שלי, דרך עיני הבלוג... ואני שמחה כשגם אתם כאן, אבל המסקנה היא שאני כותבת בשביל עצמי לפחות כמו שזה בשבילכם.
ובינתיים, הפוסטים שלא זכיתם להתעדכן על קיומם:
אהבה משותפת
סוף לסקר ו...הגרלה
ושוב - תודה על שאתם שם, בחוף הרחוק של הים הוירטואלי.
שיהיו ימים של אהבה- חינם.
לימור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
