אני שונאת את כל העולם.
אני מדוכאת.
נפלה עלי רוח רעה מהיום בצהריים.
הכרתי מישהי באינטרנט ויש לה חברה, אבל היא מרגשת אותי מאד.
אני לא רוצה לגלות לה שאני שמנה, ממילא זה כנראה יישאר בגדר פנטזיית אינטרנט.
היום מישהו בעבודה הזכיר לי שאני שמנה.
למה צריך להזכיר לי את זה כל פעם? אני בדיאטה. עוד מעט אראה סבבה.
אבל דווקא בשביל לרזות, צריך להרגיש קצת רזים, וזה מה שקורה לאנשים בדיאטה, שפתאום הגוף שלהם מתכווץ.
זה אפְּס אנד דאונס כאלה.
רגע אתה מרגיש יותר רזה מאתמול, רגע אתה מרגיש עד כמה אתה שמן והדרך עוד ארוכה.
וזה מדכדך מאד.
כמו כן לא הרווחתי היום כמו שציפיתי, ואני עובדת גם מחר.
ואין לי כוחות.
מחר, אחרי שאגייס את הכסף לחברה שאני חייבת לה, ישארו לי לכל היותר 200 שקל לנשום מהם בשאר השבוע.
המצב הוא כזה. על הקצה.
איך אפשר לצמוח בכלל כשאין לך את השקט הבסיסי הזה.
ומי יודע מה יהיה שבוע הבא? אני אפילו לא ממש יודעת אם יש לי עבודה.
לפני שבוע, כשכמעט עמדתי על סף אבדון כלכלי כשלא היה לי כסף לשכ"ד, עשיתי שמיניות באוויר כדי לגייס את הכסף, ולא היה לי רגע כדי לרחם על עצמי. עכשיו כשהבעיה הזאת נפתרה, החובות הגדולים עדיין מחכים לי. אני מכתתת רגליי במלצרות ואני יודעת שלא אהנה לרגע מהכסף. נמאס לי מזה.
אני מנסה לשים את זה בצד, להמשיך בחיים. אסור לי לעצור לרגע.
העגלה נוסעת אין עצור, לא קפצת ממנה עכשיו, עברו שנתיים, והנה נשארתי מאחור.
זהו, בעיקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
