אני לא יכולה להתחיל לתאר את סערת הרגשות שעוברת עליי ביום הזה בכל שנה מחדש.
אני לא יכולה, ולא ראויה. כי אין במעמדי, כבת-נוער בשנת 2008, החיה במדינת ישראל, חיי שפע, ללא רעב, ללא מצוקות, ללא ענן מוות שחור וגדול המאיים עליי ועל כלל מעגל החיים שלי בכל יום, כל דקה וכל נשימה שעוברת, אין במעמדי בכבוד הראוי אף להשמיע קולי ודעתי בנושא.
אני חושבת על סבתא ועל סבא, שאותו לא זכיתי להכיר לאורך תקופה ארוכה, לא ארוכה דיו.
אם הייתה לך רק קצת, אתה שם למעלה, רק קצת חמלה, קצת רצון, קצת הגנה על העם אותו כ"כ התאמצת להושיע,
היית נותן לי את סבא שלי בחזרה.
לא היית הורס את העם הזה, לא היית נותן לו לסבול ככה. לא היית הורס את המשפחה שלי, לא היית נותן לכל השנים הנוראיות האלה לקרות, מלחמת העולם השנייה, השואה, הגזענות והסיוט המחריד הזה שטבוע בזיכרון של העם היהודי כולו.
סבתא שלי, הסבתא הגיבורה שלי, בה אני לא יכולה להיות גאה יותר ומאושרת על כך שהיא שלי.
הסבתא הטובה שלי, עם העיניים הכחולות והעמוקות שלה, המבינות, המתחשבות, העיניים שראו את כל הזוועות האלו.
הגוף שחווה זאת בשר ודם.
והנפש, שסבלה הכי מכולם. הנפש הפגועה שהתמודדה עם האנטישמיות והגזענות, עם תחושת הלבד.
עם אובדן משפחה שלמה וחיים שלמים בין רגע, בשנים אחדות, ובגלל סיבה אחת- היותם יהודים.
כל אלו גורמים לי לחשוב שדת זה לא רק דבר מיותר, מטופש ומפריד. אלא דבר נוראי. דבר שיש לקטוע. להפסיק.
הרי מי אתה שם למעלה, אם לא עצרת את השואה?
אין לי כל סיבה להאמין בך ובקיומך.
יש אומרים כי אתה בוחן את אמונינו בך,מעין חזרה סדיסטית ומזעזעת על עקידת - יצחק, אך אני, אינני מאמינה בך יותר ואיני מבקשת ממך דבר. אינך קיים עוד בשבילי.
הדבר הכואב והעצוב לי ביותר הוא הדור שלנו. הדור האנוכי , הדור האלקטרוני.
הדור שמסרב ללמוד, שמסרב להחכים, שמסרב לדעת את מורשתו שלו.
הדור העקשן, המפונק.
ואז אני נזכרת,
שגם אני חלק ממנו..
הדור העגום הזה, שלא יודע מהו סבל. שלא יכול אפילו להתחיל לתאר לעצמו מהי שואה, מהו סבל של לאבד את אמא. את אבא. את כל המשפחה.
של לאבד עם שלם מול עינייך כשאינך יכול לעשות דבר.
הדור המטופש הזה שאני חלק ממנו, לצערי.
הדבר המפחיד ביותר עליו אני יכולה לחשוב הוא אובדן זכר השואה.
אני לא סומכת על הדור שלנו, אני לא סומכת על אף אחד.
אני מרגישה שאנחנו, כדור, חייבים להתבגר, חייבים להפנות את חיינו ולמקם את השואה והאנטישמיות במקום הגבוה ביותר בסולם הערכים שלנו.
אנחנו חייבים, ומחויבים לכל אבותינו, ללמוד את השואה. לזכור, ולא לשכוח לעולם.
לא לסלוח, לא להתפשר ולא לתת לזה לקרות שנית.
מחובתינו להגן ולשמר את העם היהודי, בכל כוחינו, ולאפשר לו להתקיים בחיי שלום.
מחובתינו להתגייס לצה"ל, להבין כי צבא לעם הוא הכרחי, שכן, צה"ל הוא קיר ההגנה של כל העם, אחד הדברים שמחזיקים את המדינה כולה ואת כל תושביה, חיים.
וכשאני רואה את זיכרון השואה, הדבר הכי מרכזי והכי חשוב בתולדות העם שלי, העם היהודי, נגוז מול עיני,
וכל זאת בגלל ילדים אנוכיים. ילדים שלא מבינים. ילדים מסכנים. ילדים טיפשים. ילדים, ועדיין רק ילדים, שגדלו למציאות הזאת...
כל מה שנותר לי לעשות,
הוא להבטיח לעצמי להיות זכר חי וקיים לשואה. ללמד את ילדיי כשיהיו. להשכיל מאחרים וללמד את רעיי.
מחובתי היא להבטיח לך, סבתא, ולך, סבא, ולכם- כל הדור הקדוש הזה. הדור האמיץ. הגיבור. לכם אני חווה את חיי.
לנגב את הדמעות,
לקום,
ולומר
תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אווז בר.