עוד מס' חודשים ימלאו לבלוג הזה 6 שנים.

שזה, כל התקופות הכי מייאשות בגיל הזה.

כל הדכאונות הכי גדולים.. כל המשברים הכי קשים.

ולמרות שאני יכולה להגיד שאת רובם הגבול עברתי,

החלק העיקרי עוד מלפניי.. וכל צעד שאני אעשה, הוא יתקדם גם, ויהיה רק במרחק צעד ממני, במרחק שאני אראה אותו והוא יצחק לי בפנים.

בעוד כשבוע אני אחגוג יום הולדת 19, שברובו אני כנראה אצטרך להיות נחמדה להמון אנשים שהיו חלק מהחיים שלי בכל ששת השנים האחרונות, אבל לעולם לא יחזרו לשם, חוץ מאסמס יום הולדת שמח.

אני עוזבת, לא כי מיציתי, או עברתי את הגיל.. אלא כי רעיון הכתיבה בעצם מוציא ממני את כל המחשבות.

ואני לא רוצה להחשף. עבר לי החשק.

מי היה מאמין, כשפתחתי את הבלוג הזה, עוד כשהוא היה בצבע ורוד, ודרכו הכרתי אז, 3 אנשים ששינו לי את החיים, שהוא ייהפך לשחור, שהוא יהיה מקום המפלט שלי במשך תקופה ארוכה, ובעיקר- שהוא יישאר פעיל גם כשאני אעלה על מדים.

פעם ראשונה, משנת 2007, שמחקתי את כל הפוסטים שהיו בטיוטות.

אין טעם להזכר בדברים לא טובים.

וזהו,

נראה לי.