אז...לכמה אפשר להתחלק בחיים?

אני כל כך רוצה לתת תשומת לב לכולם, אבל זה כל כך לא קל ולמה תמיד צריך לרצות, לרצות, לרצות בלי סוף? מה אם אני לא מרצה את כולם אני לא מספיק טובה, מי אמר?

טוב אז שמי יהודית נשואה אם לשלושה, סבתא לשתי נכדות מהממות, קוסמטיקאית במקצועי שעד לפני 17 שנה היתה מזכירה במשרד עו"ד גדול ותובעני בת"א.

עד שמאסתי בשיגרה השוחקת, הרמתי את רגליי והדרתי אותם מהמקום שכבר לא היה לי חשק ואנרגיה להגיע אליו בבוקר או לענות לטלפונים, להגיש קפה, לתייק בקלסרים עבי כרס ולנסות לשלוף מסמך שאבד תוך לחץ נוראי.

והנה עשיתי את השינוי ומה אגיד לכם? לא היה קל לשמוע את הקולות של האנשים שישבו על ספת השיגרה והסתכלו עליי כאל אחת שהשתגעה לגמריי, שלא לדבר על ההורים השואלים: איך אפשר לעזוב עבודה מסודרת? אבל הלכתי בדרך שלי, לא סטיתי ימינה ושמאלה, הקשבתי לקול הפנימי הקטן שלחש לי " "אל תקשיבי" ובעזרת הבטחון העצום שלי בבורא עולם ידעתי שאני בדרך הנכונה ושזה טוב בשבילי.

מה זה בכלל עבודה מסודרת? בן אדם יכול כל חייו לעבוד באותו מקום ויחד עם זאת לסבול סבל יומיומי מטורף ולפתח מחלה בעקבות לחצים שהוא עובר, האם זה שווה לדעתכם? נקודה למחשבה!!!

בתור עבודתי כקוסמטיקאית שעובדת בעיקר עם נשים אני פוגשת כיום נשים רבות שסובלות במקום העבודה שלהן וחוששות לבצע שינוי בעיקר מבחינה כלכלית וממשיכות עוד שנה ועוד שנה וסובלות וכתוצאה מהלחץ והשחיקה לוקחות תרופות פסיכיאטריות כדי לעמוד בלחצים ובחרדות שמקום העבודה השוחק מזמן להן ובכלל החיים על שלל המטלות שלהם.

כל כך חבל להעביר את החיים ככה...