עומדת על צוק, לוקחת נשימה עמוקה.

הנוף מרהיב מאין כמוהו, הגובה כ-300 מטר מעל פני הקרקע.

אני נמצאת שלושה צעדים בדיוק מהקצה.

אני עומדת לקפוץ.

אני קשורה ומאובטחת. כולם מסתכלים ומחכים שאצעד ואתן לעצמי ליפול. ארפה את כל השרירים, ופשוט אתן לעצמי ליפול, סומכת על חבל הגומי שמחובר אלי.

אני יודעת שהוא יחזיק אותי. אני יודעת שהוא לא יאכזב. ועשו את זה עוד מליון לפני. אבל הצעדים שלי עדיין מהוססים. קטנים קטנים.

אני רוצה לקפוץ. יותר מוכנה מזה כבר לא אהיה. רק צריכה לקחת את הנשימה הזו ולעשות את זה בבת אחת, כמו למשוך פלסטר.

אני לא מתחרטת. לא נסוגה. לא נרתעת מהגובה. אבל עם זאת, ישנו החשש הטבעי הזה, של הגוף שמגונן יותר מדי, ותמיד נותן אותותיו לפני הדברים הכי כיפיים ומדהימים בחיים, שפשוט עשויים להסתיים ברע או בכאב.

האדרנלין בגוף כבר משתולל. זהו, אני מוכנה.

כולם מסתכלים. בוחנים. כבר אין להם סבלנות לחכות. "למה היא משתהה, זה שהיה לפניה קפץ בשניה".

חלקם מתייאשים כבר מלחכות. שיעלמו. שילכו. ששש... משתיקה את הקולות בראש. עכשיו אני לבד עם עצמי. אני והחבל.

רק שאתה לא תתייאש לי. רק עוד קצת, הנה, אני עוד שנייה כבר בקצה.

רק להפנים שעכשיו זה בטוח. שאתה לא תרפה, שלא תתן לי ליפול.

גם אם יהיה לי קשה לקפוץ.

רק אל תרפה.

הנה זה בא.