איך כבר עברה שנה, מישהו מוכן להסביר לי?

רק אתמול היינו אצל סבתא, עוזרים לה, מארחים לה חברה, דואגים לשירלי ששוכבת בבית חולים בשמירת הריון עם רגליים למעלה.

שיחקנו קלפים עם כמה דודות, במוצאי שבת על השולחן הגדול של סבתא.

איך עברה שנה, אני עדיין לא מבינה. מתי היא הספיקה לעבור?!

שנה שלמה עברה מאז שהודיעו לנו שלשירלי יש צירים והיא נכנסת לחדר לידה. זה היה יום חמישי. הייתי בצבא וממש דאגתי. ההיריון הזה היה קשה.

ביקשתי אישור לצאת מהבסיס והלכתי ברגל לבית חולים איכילוב, למחלקת היולדות ב'ליס'. אירחתי חברה לשירלי ורם, שהיו די לחוצים ונרגשים גם יחד. ההורים באו בערב, וכבר נהיה מאוחר. טלפון. סבתא לא מרגישה טוב, שוב, אבל הפעם אין זמן לקחת אותה לתל השומר, לקחו אותה באמבולנס לאיכילוב. קרוב יותר. המצב קריטי. הבנתי שבבית היא איבדה את הדופק והצליחו להחזיר אותו. ואז הבהילו אותה לאיכילוב.

כמה נוח, ירדנו לקומה 1- לחדר מיון, והנה כל המשפחה. רואים את כולם ביחד בפורום שכזה רק בשמחות וחגים.

יצבו אותה, היא מחוסרת הכרה, אבל יציבה. זה נשמע אופטימי משהו.

היה כבר נורא מאוחר והנסיעה הביתה ארוכה.

הגענו מאוחר, הלכנו לישון. יום ארוך מחר. לא היה לנו מושג עד כמה.

ב-00:15 טלפון. אני מיד עונה, עוד לא הספקתי להירדם, ונדמה לי שגם אבא ואמא לא.

זה רם. אושר! בן זכר, 5 אצבעות בכל יד, במשקל 2.270. כמה קטן! הוא נולד שתי דקות לפני חצות. התאריך הלועזי 12.1.2006, אבל התאריך העברי שמשתנה בשעות הערב- כבר י"ג בטבת.

אושר. אושר זו לא מילה. אושר והקלה.

הודעתי לאמא ואבא, והלכתי לישון מאושרת.

חלמתי חלום מוזר נורא.

כל המשפחה בחדר הלידה של שירלי, בו היינו שעות ספורות קודם לכן, כל אחד בתורו ניגש, אומר מזל טוב, נותן נשיקה לשירלי- ובוכה. כולם אומרים מזל טוב, מחבקים, ובוכים. גם אני הייתי עצובה.

לא הבנתי למה כולם עצובים, והרגשתי רע שגם אני עצובה. לא הבנתי מה לא בסדר, אני צריכה להיות שמחה, טל נולד, הוא בריא ושלם, הכל עבר בשלום!!!...

אמא העירה אותי בבוקר. הרי קבענו שאם שירלי תלד בלילה- נלך בבוקר לבית החולים.

היא אמרה שכדאי שאני אקום, כי ההלוויה ב-10:00. האמת אני לא זוכרת את השעה המדוייקת.

התיישבתי במיטה. "מה... תחזרי רגע על מה שאמרת?"

"אהה... את לא יודעת עדיין?... סבתא נפטרה."

שעה, אם לא חצי שעה, אחרי שטל נולד. באותו תאריך עברי. למרות שהיא דאגה שבתאריך הלועזי, בו אנחנו חוגגים את יום ההולדת- זה יהיה תאריך נפרד. כמה מחושב מצדה.

באמצע הלילה דודה שלי התקשרה לאבא. הוא כבר לא הצליח לחזור לישון.

עכשיו הבנתי על מה חלמתי.

גלגל החיים, הם אומרים. גלגל החיים.

אני אומרת שהיא לא יכלה לנוח עד שהיא תהיה רגועה, שהלידה עברה בשלום. היא דאגה. זה לא עוד נין, זה נין מהנכד הכי אהוב. הוא נולד, והיא מצאה מנוחה. ואני יודעת כמה שהיא סבלה.

אם יש גלגול נשמות- הנשמה שלה לא עזבה לרגע את העולם הזה. היא פשוט נולדה מחדש, למשפחה הכי טובה שהיא יכלה לבחור לעצמה. והכל בזכותה.

שוב אני שם, בית הקברות שהייתי בו לפני שנה בדיוק. אז אמנם לא הייתה עדיין מצבה, אבל היה הרבה יותר קשה לראות שקית ניילון שחורה מובלת לאורך בית הקברות, ומונחת בזהירות בתוך בור באדמה- ולדעת שסבתא שלי, הסבתא האהובה שלי, שאוהבת את כולם, ונותנת הכל בשביל שיהיה לכולם טוב, שהקריבה מעצמה כל החיים שלה רק העניקה ואהבה- שוכבת חסרת רוח חיים בתוך השקית העבה הזו.

בסוף השבעה כבר הייתה המצבה. מצבה יפה. הכי יפה, הכי מושקעת, הכי מטופחת. הכי מיוחדת. בדיוק כמו שצריכה להיות לה. השבעה הייתה קשה. מאוד קשה. אבל הייתי חייבת להיות חזקה למען אבא שלי וכל האחים שלו, כי להם קשה הרבה יותר. והייתי. באמת שהייתי. לראות אותם חזקים- חיזק אותי אפילו עוד יותר.

שנה שלמה. מה הספקתי לעשות בשנה הזו? ביקורת אכ"א, השתחררתי מהצבא, בייביסיטר לטל, בית אריה-תל אביב, תל אביב-בית אריה. ראשון לציון. ארוחות בוקר. קניות. מסיבות, הופעות, חברים, בילויים, חגים. מעבר דירה של רם ושירלי. התחלתי לעבוד.

ועדיין כאילו כלום לא השתנה. סבתא לא הייתה פה לעבור איתי את הכל.

סבתא, סיימתי צבא, את יודעת? לקחתי קצת חופש, נהניתי, והתחלתי לעבוד. זו חברה גדולה, בינלאומית. דווקא ממש נחמד לי שם, הכל הולך בסדר, ברוך השם.

גירשו את ראה. כן, היא נשארה איתנו כל השבעה, וגם הספיקו לפרוץ לה לבית ולגנוב לה הכל. אח"כ כבר נגמרה לה האשרה להשאר בארץ. אפילו עשינו ארוחת צהריים יום אחד אצל תמי ביפו, עם אמא ואורית. והיא המשיכה לעבוד בעבודות שהיא מצאה פה ושם, ובסוף תפסו אותה וגירשו אותה מהארץ בחזרה לפיליפינים. אמא עוד מדברת איתה מדי פעם.

אלינור צריכה ללדת. בן. אולי היא כבר ילדה, אני לא יודעת. היום בבוקר, בבית הקברות, רפי אמר שהיא בבית חולים. קיווינו שהיא תלד לפני הערב, והתאריך העברי יהיה תאריך שלנצח לא נשכח. ובהבדל שנה מטל. אני לא מעודכנת אם היא ילדה או לא.

רוני התחתנה, סבתא. עם בחור בשם אייל, שלא הספקתי להכיר, אבל הוא נראה ממש טוב =)

לנועם יש חברה. היא ממש חמודה, היית אוהבת אותה, סבתא. קוראים לה דנה. היא לומדת איתו באוניברסיטה, והיא מציירת. הם גרים עכשיו בדירה שלך, שומרים עליה.

רם ושירלי עברו לדירה החדשה שלהם, בפ"ת. היא ממש יפה. לטל יש חדר משלו, עם יםם צעצועים, וטלויזיה שפתוחה כל היום על ערוץ לולי =) הוא הפסיד שהוא לא הכיר אותך. אני אדאג לספר לו עלייך, סבתא. אחרי הכל, הוא קרוי על שמך, בשמו השני.

סבתא.

אם רק היית יכולה לראות אותנו גדלים, עוד קצת,

אם רק היית יכולה לחבק אותנו, ולנשק,

אם רק היית יכולה להכין לנו את האוכל הכי טעים בעולם,

אם רק היית יכולה לראות את טל.

אם רק היית יכולה לראות כמה קטן הוא היה באותו יום, וכמה שהוא גדל.

אם רק היית יכולה לראות איך הוא צוחק, וממלמל, ואוכל וזוחל מהר כל כך, ויושב, ועומד והולך כשהוא נתמך בשולחן או בלול.

אם רק היית יכולה לראות כמה שהוא דומה לרם.

אם רק היית יודעת כמה אני מתגעגעת אלייך, וכמה את חסרה לי. לכולנו.

כן, עברה שנה. אבל הגעגועים רק מתחזקים.

שום דבר לא אותו דבר כשהיה. החגים לא אותם חגים, השמחות לא אותן שמחות.

המשפחה כבר לא מאוחדת כשהייתה.

אין כמו משפחת חיון. בכל העולם אין עוד משפחה כזו, ואני כל כך שמחה שנולדתי למשפחה הזו. המשפחה הזו היא מה שהיא בזכותך, סבתא. את העמל שלך וההשקעה רואים עד היום, ואי אפשר לטעות. כל מי שמכיר את המשפחה יכול לראות אותך בכל אחד ואחד מהילדים שלך, מהנכדים שלך, ומהנינים שלך.

גידלת משפחה לתפארת, סבתא.

רק חבל שעכשיו, כשאת כבר לא פה כדי לאחד את כולם ביחד, יוצא שהמשפחה מתראה רק באירועים כאלו. ובשמחות, מדי פעם, אם כולם מגיעים.

שזה אף פעם לא כולם.

אבל אין כמו המשפחה שלנו. אין עוד כזו בעולם כולו, יחידה ומיוחדת.

אני אוהבת אותך, סבתא.