זה כל כך מטופש, על מה אתן רבות?

איפה זה התחיל, אתן בכלל זוכרות?

כמו ילדות קטנות, פוצעות במילים,

אף אחת לא תוותר, נלחמות ללא רחמים.

זה הכבוד שלהן שמונע אושר ושלווה,

במקום לעשות שלום-בית הן חוטאות בחטא הגאווה.

ואת, שלך אני כל-כך סוגדת,

מחבקת, מלטפת, ולעולם לא בוגדת,

כל שנייה מחיי את ממלאה-

אפילו את לא מצליחה להעלים את הבכי שלה.

את הזעם והצעקות,

מנסה לשוא אל תוכך לקלוט,

אך העצב שלה, עם כל הדמעות,

אין להן סוף, וגם לא התחלות.

בין שיר לשיר אפשר לשמוע היטב

קטעים מהריב ושברון הלב.

אין כלל אפשרות להתעלם,

זהו יצר הרע שעכשיו נואם.

היה זה ברור כשמש, מאז ומתמיד,

אין מנוס, כבר כתוב העתיד.

גם אם אנסה בכל כוחי להלחם,

אהיה כמוה בדיוק, הגורל לא מרחם.

מישהו אחר בשבילי כבר בחר-

זוהי הדרך בה אצעד ממחר.

כשמסביב דכאון בעיני כולם,

קשה לשאוב את האושר מהעולם.

אמא שלי כבר כמה חודשים לא מדברת עם אמא שלה ועם אחותה. בלגאן, אל תכנסו לזה בכלל.

לא ממש הבנתי איך, אבל היא התקשרה לאחותה היום, והן דיברו מלא, וצעקו, ובכו.

זה היה נוראי.

ניסיתי לא לשמוע יותר, להעסיק את עצמי. לא ממש הצלחתי.

אז זה מה שיצא.

ובאתי לכתוב עכשיו משהו, אבל דנה עדיני פעם אמרה לא להתנצל אף פעם על משהו שכתבת. אמנם היא אמרה את זה בתור דמות בטלנובלה (דרמה מוזיקלית יומית?..), אבל זה היה ברור שזה לא נכתב בתסריט, וראו שהיא באמת התכוונה לזה, בתור דנה עדיני, ולא בתור שמש פרוסט.

קצת יותר מאוחר ליאתי היפה שלי באה במיוחד בשביל לתת לי חיבוק!

אני אוהבת אותך =)

ו.. זהו.

שבת שלום לכולם!