היא לא יכולה לישון לבד. פשוט לא מסוגלת להירדם כשהיא לבד. מגיל 14 היא חולקת את מיטתה עם גברים אחרים. היא חייבת מישהו שיארח לה חברה, וייתן לה להרגיש נאהבת.

זה לא תמיד היה ככה, בהתחלה זו הייתה באמת אהבה. הוא היה האהבה הראשונה שלה. הוא לא נראה כמו כל השאר, הוא לא היה סנוב כמו החברים שלו. הוא חייך אליה, ודיבר איתה בבית הספר מדי פעם. כמעט שנה שלמה היא ישבה לידו בכיתה, בהתחלה הם דיברו הרבה על מוזיקה. הוא אהב לעשות דיסקים ולהרגיש כמו די.ג'יי. והיא אהבה מוזיקה בכל מאודה. היא שמעה המון סוגים שונים של מוזיקה והוא התרשם מזה. הוא ניסה להראות לה שגם לו יש ידע רחב, ולא תמיד הלך לו. הוא הצחיק אותה, במיוחד כשהוא ניסה להצחיק ולא ממש הלך לו. היא טבעה בעיניים החומות שלו בכל פעם מחדש.

אבל כמו כל דבר, גם זה נגמר. כשהיא הגיעה לתיכון היא מצאה כמה מקורות משיכה חדשים. התיכון היה ענקי, ולעומת חטיבת הביניים הקטנטנה ממנו באה- בכלל היה עצום מימדים. היא הלכה בו לאיבוד, פשוטו כמשמעו, כמה פעמים. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סוגים של אנשים. מרחוק כולם נראים דומים, אך כשמתקרבים קצת, אפשר לראות את הצלקות שהחברה הספיקה להטביע בכל אחד ואחד מהתלמידים המתהלכים במסדרונות. לא עבר שבוע והיא ידעה בדיוק את מי היא תאמץ לחיקה, את מי תכניס לחייה, לחדרה, למיטתה ולאילו מטרות.

כשנמאס לה מאחד- היא בחרה באחר. הרשימה הייתה ארוכה, ואף אחד לא יכול היה לסרב. היא שחקה את המשחק בדרך שלה, היא לא הבינה מעולם את חוקי החברה. בדרך היא גם פגעה בכמה אנשים, אבל מעולם לא התכוונה לכך. היו שהתאכזבו, היו שכעסו, אבל רובם גם חזרו, אחרי שהבינו את הדרך בה היא מתנהלת. זו הדרך שלה, היא לא תשתנה. הם קיבלו את זה, ורובם חזרו, חוץ מאלו שנשבר להם הלב. הם לא יחזרו לעולם.

היא סיימה את התיכון, התגייסה בגיוס המוקדם ביותר, וגם אז- לא ישנה לבד. היא מאשימה את החברה שמתעקשת למיין את אוכלוסיית העולם לזוגות. לחץ חברתי מהסוג המורחב מאוד. לכן היא חייבת מישהו שיהיה איתה וישמור עליה כשהיא הכי פגיעה. עייפה, מנומנמת, מתחת לשמיכה. היא צריכה מישהו שיתמוך, יחבק, יאהב. לא משנה מי. ידיד, יזיז, חבר קרוב. או מישהו שמצאה ברחוב. לא משנה לה.

אחרי שהשתחררה מהצבא, בין אם רצתה או לא- היא מצאה את עצמה בוחנת ומסתכלת אחורה על מהלך החיים שלה, ועל התנהלות הדברים עד עכשיו.

היא הרגישה רע, היא ידעה שזה לא בסדר וזה יעשה לה רע. אבל היא לא יכלה להפסיק. מלבד העובדה שהיא מצאה את ההרגשה הזו ממכרת למדי- היא פשוט לא יכלה, פיזית, לא הצליחה להירדם כשהיא לבד במיטה. פעמים ספורות קרה שהיא הייתה לבד. זה קרה רק לעתים ממש נדירות כשהרגישה לא טוב, או כשהעייפות גברה עליה לפני שהספיקה לשקוע במחשבות. אבל עפ"י רב היא ידעה להקדים תרופה למכה, הרגישה שהיא עומדת לשקוע ביגון המוכר וההרסני הזה, וידעה בדיוק בזמן לקרוא לאדם הנכון שיבוא מיד. תמיד היה שם מישהו בשבילה.

לאחרונה הרשימה החלה להצטמצם. לא בגלל שהם לא רצו, בגלל שהיה לה פחות ופחות זמן בשבילם. חלק שכחו, אבל רובם חיכו בלילה לטלפון ממנה. אבל באותו זמן, היא גילתה עולם חדש עם מישהו, שרק רצתה להיות איתו עוד ועוד, ושלא ירפה מאחיזתו לעולם. בתוך תוכה ידעה שגם זה יעבור לה, כמו כל דבר אחר בחיים, אבל כרגע זה היה הדבר הכי עצום, הכי מענג והכי כיף בעולם. להרגיש את כף ידו החמה על מותנה הקרה מתחת לשמיכה, להסתכל לו בעיניים הירוקות הגדולות ולראות את עצמה בתוכן, לנשק את שפתיו המשורטטות בקפידה. כל לילה הוא התדפק על דלתה, ותמיד הביא משהו. כל פעם משהו אחר. פרח, צמיד, דובון. תמיד מצא דרך להפתיע אותה.

הוא פינק אותה כמו שלא פינקו אותה הרבה זמן, והיא כל כך התגעגעה לזה. היא נתנה לו להשקיע בה, כי זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה, והוא ראה את זה.

אתמול הוא הגיע עם דיסק. 'זה חדש', היא חשבה. היא פתחה את השקית של טאוור רקורדס וגילתה בפנים דיסק של קווין. הוו קווין האגדיים. היא הפעילה את המערכת והתענגה על הקול היחיד במינו של פרדי מרקיורי, ועל המיומנות שבריאן מאי הוכיח על גיטרה חשמלית בכל סולו מחדש.

היא הלכה להתקלח, והבטיחה שתחזור מהר. אחרי ארבעה וחצי שירים היא חזרה, כשמגבת עוטפת את גופה ושיערה הרטוב מדיף ריח חזק של הדרים.

היא החלה להתלבש כשהוא משך אותה אל מתחת לשמיכה, וחיבק אותה. היא נשקה לו וקמה לשים על עצמה חולצה.

'למה?' שאל, 'זה לא מיותר אם גם ככה אוריד לך אותה בעוד דקה?'

'לא, לא הלילה.' היא השיבה בעודה מכבה את המוזיקה ונותנת מנוחה לדיסטורשנים.

'למה?' שאל בהפתעה ותלה בה עיניים מתחננות.

'כי אתה לא אמיתי... זוכר?' כיבתה את האור ונכנסה למיטה הריקה.

בפעם הראשונה בשבע השנים האחרונות- היא הלכה לישון לבד.