"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנחנו שואלים את עצמנו- איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת- איזו זכות יש לך לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון.
ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.
ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד."
-נלסון מאנדלה.
בציטוט הזה נפתח הספר. מעין הקדמה לקורא.
קראתי את זה כמה וכמה פעמים, ועדיין לא הסקתי את כל המסקנות שלי. אני לא מסכימה עם הכתוב ב-100%, בתור בנאדם די צנוע, אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה או שואפת להסכים לגמרי. אבל אין ספק שיש לי מה ללמוד.
קחו כמה דקות למחשבה, הבלוג לא יברח לשום מקום.
...
טוב, אז קראתי את באדולינה מאת גבי ניצן.
עד היום חשבתי תמיד שבאדולינה זהו שמה של גיבורת הספר. לא היה לי מושג על מה מסופר ולא שמעתי עליו כלום, רק שמעתי על אנשים שאהבו אותו.
מסתבר שבאדולינה זהו שמה הבדוי של המדינה ממנה בא הגיבור. לא מדינה, בעצם. ממלכה. זה הרעיון. מלך באדולינה.
כשאמרתי לאמא להביא לי את הספר מהספריה כשהיא עוברת שם, היא אמרה שהיא לא אהבה אותו, ולכן לא ציפיתי לאהוב. שלשום התחלתי לקרוא, ואת מחצית הספר הראשונה (ארבעת הפרקים הראשונים, ליתר דיוק) דווקא אהבתי. אתמול קראתי את השאר, וזה סתם נמשך לדעתי.
את הרעיון הבנתי מיד, הסופר מנסה להעביר רעיון מסויים. אמא לא אוהבת רעיונות כאלה או אחרים, היא אוהבת סיפורים. ואמא לא אוהבת סיפורים בדיוניים כאלו או אחרים. אמא מחפשת ריגושים מציאותיים.
הבנתי מיד למה אני אהבתי את הרעיון שהוא מנסה להעביר, ואמא לא. לאמא אין הבנה כזו, כמו שלי יש. משהו בפילוסופיית העולם שלי, שאמא מעולם לא התחברה אליה. "למה לשאול שאלות קשות. זה לא באמת אכפת למישהו".
אהה, אבל העובדה שהאדם שאנחנו רואים כרגע בטלויזיה הוא אבא של בעלה של אחות של סלב מסויים- זה חשוב. עניינים ברומו של עולם. אלוהים יודע מאיפה יש לה את כל המידע המיותר הזה שהיא צוברת במשך השנים.
אז את הרעיון אהבתי. אבל הוא מיצה את עצמו די מהר, והמריחה הזו של הסיפור המומצא וה... די טפשי, אני חייבת לציין, היה מייגע ואף מזלזל באינטיליגנציה.
זה נפלא שהוא הוציא ספר כדי לנסות לנטוע איזו הבנה מסויימת באנשים, אבל אני חושבת שאפשר היה לעשות את זה בדרך טובה יותר. להמציא סיפור טוב יותר.
אבל אולי זו רק אני, אני לא יודעת.
בכל אופן, אני אתרכז במסר שלו.
בהמשך לציטוט בו נפתח הספר, יש עוד כמה קטעים מעוררי מחשבה.
מנהיגות וחוקים, למשל;
האריה הוא מלך החיות, אבל אתה רואה אותו סופר קוקוסים או בודק שאף חמור לא יחרבן בנהר?...
...אם אתה לא מבלבל אנשים עם חוקים, הכל מתנהל יופי. אף אחד לא הסביר לחמורים שהאריה העביר חוק נגד חירבון בנהר. אם האריה יתחיל להתעסק בזה, תמיד יהיו חיות שיחרבנו בנהר. חוקים הם עניין לא טבעי, והם מעוררים התנגדות טבעית.
תודו שיש בזה משהו.
אבל ברשותכם אני אעבור לרעיון העיקרי מאחורי הסיפור, על פיו כל אחד יכול להיות מלך, וכל אחד יכול להיות קורבן. עניין של בחירה.
איך תהפוך למלך? פשוט תאמין שאתה מלך.
מלך מצפה שהכל יקרה בדיוק לשביעות רצונו. הוא עושה אך ורק מה שהוא רוצה לעשות, אין לו שום פחד או חשש או חוסר-בטחון, אפילו לשנייה, ומבחינתו כל העולם הוא מתנת יום הולדת שניתנה לו כשדי להעשיר ולהשביח אותו עד יום מותו.
לכל אחד יש את הזכות להיות מלך בעולם שלו. יותר מזה. כל אחד חייב לעצמו להיות מלך בעולם שלו.
להאמין שהכל מגיע לך. כן, הכל. הכל בהחלט מגיע לך, למה לא? רק לא על חשבון אחרים.
אין אדם שווה יותר או שווה פחות. מי לדעתכם מנהל את העולם? איזה מנהיג כזה או אחר של מעצמה גדולה? קבוצה של אנשים ממעמד מסויים שיש להם דבר מה שלאחר אין? לא. חמישה מליארד איש, מאה מליארד חרקים, מאות מליארדי צמחים. עפ"י ניצן.
הו, עוד קטע יפה.
אלפי אנשים טורחים לטפס לכאן כל שנה, כי הם רוצים להגיע לפסגה. אבל הם נעצרים במקום שבו השביל נגמר. מבחינתם הם בפסגה. יש להם שלט רשמי של ממשלת הודו שאומר שהגובה הוא 4020 מטר, ודוכן צ'אי ומקום לישון.
אז אני אומרת- תקבעו לעצמכם את היעד. תקבעו את המסלול, תקבעו לאן אתם רוצים להגיע ותגיעו. אל תתנו למסלולים שאחרים הלכו בהם כבר להטעות אתכם. תעשו מה שאתם אוהבים, אל תעשו מה שאנשים אחרים אוהבים, או מה שאנשים אחרים חושבים שאתם אוהבים. אל תעשו את הטעות הזו ותלכו במסלול הרשמי. תבנו לעצמכם את המסלול שלכם, גם אם הוא דומה למסלול שכולם הולכים בו. אבל תעשו את הדברים בדרך שלכם.
ותהיו מלכים, לא קורבנות. מגיע לכם הכל!
(אולי, יום אחד, אוכל להגיד את הדברים האלו בגוף ראשון).
לא יודעת אם מגיע לספר הזה מקום ברשימת המומלצים שלי.
מצד אחד, הרעיון יפה, ובעיקר חשוב שיגיע לכמה שיותר אנשים.
מצד שני, בתור סיפור- לא אהבתי אותו.
אז בינתיים הוא נשאר בגדר ביקורת בפוסט, אחליט בהמשך.
=)
חג שמח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Familiar