תקשיבו לי, ותקשיבו לי טוב.

סקיטלס-בטעם-פופקו

פשוט גאוני! הסקיטלס האלה, אין, מאיפה הם הביאו את זה?!

איך מכניסים טעם של פופקורן לתוך סוכרית גומי??

טעם מסטיק (יאמי!!) אני מבינה, טעם טופי תפוח (נאמי!!) אני מבינה,

אבל פופקורן?

יש גם סקיטל בטעם דונאט עם ריבה (שזה בעצם סופגניה, נו) אבל זה פחות טוב,

ויש אחד בטעם פיה ורודה. זה פשוט שביפן הם אוכלים הכל. גם פיות.

סתם. לא הבנתי מה זה הפיות. fairy dental או משהו, מה זה אמור להביע? טעים בכל אופן.

שיו, יכלתי לעשות פוסט שלם על הסקיטלס האלו, ממש קרקס בתוך הפה, אבל יש דברים קצת חשובים יותר להזכיר כרגע...

אבל רק רציתי לציין שאני חולההה על סקיטלס,

וחוץ מתודה לדנדי שפתחה בפני עולם חדש של סקיטלס,

אני חייבת גם תודה לסיגלר, שהכיר לי בכלל את הסוכריות המופלאות האלו בתחילת כיתה י"א, בפולין, וזה אכן סיפור אהבה ממבט ראשון..... =))

(אלו כבר הסקיטלס שענבל הביאה לי, אבל כאן זה עוד היה אצלה בבית, והיא צילמה לי כהוכחה שהם שמורים לי עד שנתראה... שזה היה פעם אחת ויחידה, בהופעה של נורוק במרץ 2006... שיו כמה זמן!)

אוקיי, אוקיי, בטח אתם תוהים לעצמכם למה התכוונתי כשאמרתי 'דברים יותר חשובים'...

אז ככה...

אמא שלי אמרה לי שאני שרה יפה.

באלו המילים.

עכשיו, בטח אין לכם מושג מה הביג דיל פה.

אתם לא מבינים, קודם כל, אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, וחולמת לעשות פיתוח קול ולהיות זמרת בעצם מאז ומתמיד. זה לא שזה חדש לה. היא יודעת שאני שרה. אבל היא מעולם לא אמרה לי את זה ככה, ולא רק זה שהיא מעולם לא אמרה לי את זה, היא מעולם לא חשבה את זה או האמינה בזה.

נכון, היו בחיי פעמים ספורות ששרתי לעצמי עם המוזיקה במחשב או במערכת, והיא פתאום שמעה איזה משהו ושאלה "מה, זה את שרת? זה היה יפה" אבל זה היה ממש נדיר... מה גם שיותר פעמים יצא לה להגיד שכדאי שאאעזוב את זה, ושאין לי את זה, ושאני לא טובה. וגם אבא היה מחזק אותה לעתים ומצטרף לדיכוי הילדה.

אבל עכשיו, זה היה... כמו...

כמו בתיאטרון, שלמדתי בתיכון, במגמה,

והם אף פעם לא באמת ראו, אפילו לדיאלוגים בכיתה י"א הם לא באו...

ובי"ב זה כבר היה מוגזם, כאילו, אני חיה בתיכון, אני חוזרת כל יום מאוחרררר נורא הביתה, אין לי חיים חוץ מזה, והם ראו כמה שאני מתלהבת מזה ומקדישה את חיי לזה, אז... חסר להם שהם לא היו באים...

והם באו וציפו לראות איזה הצגה סוג ז' סטייל מסיבת סיום כיתה ט' של ילדים קטנים עם תפאורה שמורכבת מכיסאות ושולחנות בית ספר, תחפושות מגוכחות, ומקסימום איזה עץ מקרטון ברקע. הם לא היו שותפים לתהליך בכלל.

אז הם באו, עם אחי שגם לו בכלל לא היה מושג מה הוא הולך לראות, והם כמובן אחרו, ונכנסו והאולם היה מפוצץ, אז הם עמדו למעלה בצד, מאחורה, כל ההצגה, והם פשוט נדהמו לראות מה הרמנו שם... ואני לא יודעת מי קורא פה ואיזה מגמות תיאטרון *לכם* יש בביצפר, אבל המגמה שלנו היא ללא ספק אחת המגמות הטובות ביותר, אם לא הטובה ביותר בארץ (מבין התיכונים התלת-שנתיים הלא מקצועיים לאמנויות) וגם הגדולה ביותר, היינו בשכבה אחת איזה 60 תלמידים... 6 הפקות (ויש שנים שיש יותר) וכל אחת, אין לכם מושג איזו רמה... לא רק אצלנו, זה גם היה לפנינו, וגם ב- 3 שכבות שכבר עברו שם אחרי... אם לא ראיתם הפקות של מקיף יהוד- אל תעזו לדמיין את זה בראש, כי לא תצליחו להתקרב. בטח שלא להשוות לתיכון אחר. תדמיינו משהו שמעלים בקאמרי, כבר תהיו יותר קרובים. אני רצינית, אני לא מגזימה, ראיתי הפקות והצגות שונות בחיי...

אז הם פשוט היו בשוק של החיים שלהם.

אז זה בערך גם מה שהיה עכשיו.

ישבתי עם דנה בסלון, מ-12:00 בצהריים התחלנו לעבוד על 'אחות', עם הפסקות קצת מוגזמות לאוכל, ממתקים, סקיטלס, דיבורים, ועוד קצת ממתקים... חח

אבל ישבנו והקלטנו ושמענו וחילקנו הערות לשיפור, ומה אתם יודעים כבר הגיעה השעה 16:30 ודנה צריכה ללכת, אז אמרנו שנעשה עוד שלושה טייקים וזהו.

עשינו שני טייקים ואז אבא ירד למטה, אז עשינו לו טייק, והוא ממש התלהב, וממש שמחתי!

ואז הוא הלך, ואז אמא ירדה למטה, אז עשינו לה טייק, והיא ממש התרגשה (אוקיי, היא בכתה!!) והתלהבה, עשינו עוד אחד ואז כבר היה באמתתת מאוחר, אחרי 17:00, אז דנה הלכה,

ואני חייבת להגיד לכם שבחיים לא חשבתי שאני אוכל לשיר ככה מול ההורים שלי בביטחון כמו ששרתי היום. במיוחד לא אמא. היא עלולה להיות מאוד ביקורתית. ואני לא יודעת איך עשיתי את זה, אני יודעת שזה בהשפעת הנוכחות של דנה, אבל זה היה כיף! ומשחרר!

ואז ליוויתי את דנה, וכשחזרתי שאלתי את אמא ממה היא כל כך התרגשה, והיא אמרה שהשיר כל כך יפה, והלחן הקסים אותה, והמילים (שיו, לא הזכרתי פה, יש אנשים שלא יודעים... אז מילים ולחן- דנה אהרן! הידועה בכינויה 'דנה די' או 'דנדי' =)) אז היא בכלל היללה אותה ואת השיר, ואמרה שהשילוב של הקולות שלנו ממש יפה, ו... ו... אז היא אמרה שאני שרה יפה! ואני כזה כולי... "מה? אני?" ובכך גרמתי לה להגיד את זה שוב, וכל היום הזה היה כל כך שווה את זה, ולו רק בשביל לשמוע אותה אומרת את זה... ואמא שלי לא אומרת סתם. כשהיא חושבת שאני לא טובה- היא תגיד את זה. וכשהיא חושבת שמשהו לא יצליח- היא תגיד את זה. היא לא עושה חשבון, גם אם לפעמים זה קצת חסר טקט. אבל היא אומרת מה שהיא חושבת לטוב ולרע, וכמה שבד"כ אני רואה את הרע שבזה, הפעם זה לטוב, כל כך לטוב!!

פףף איזו הקלה.

באמת שלא חשבתי שאני מסוגלת לשיר מולם בכלל.

ריגושים אינדיד!

מחר חוזרים לעבודה אחרי שלושה ימים של חופש, כיף ומנוחה לסירוגין,

אני מעריכה שתהיה לי המון עבודה שהצטברה מיום חמישי, אבל בע"ה אשתלט גם על זה,

יום שני שוב קורס Excel בגבעת שמואל (אשתדל לשים יותר לב לאוטובוס הביתה הפעם)

וביום שלישי השיר של אחי יושמע בתכנית הבוקר של טל ואביעד ברדיו ת"א 102 FM, מוזמנים להאזין, התכנית משודרת בין 7:00 ל-9:30 בבוקר, הפינה אשר במסגרתה יושמע השיר של אחי וטל ואביעד יחוו עליו את דעתם תשודר בין 8:30 ל-9:00, להערכתי.

כבר הספקתי לחלום על זה לפחות פעמיים.

נו, זה עוד 'וי' קטן לסמן לעצמי, עוד מטרה קטנה שהושגה, בדרך לעוד מטרה גדולה... =)

גם אם לא תהיו ערים, וגם אם אתם לא קולטים 102 FM, תוכלו להאזין לשיר אח"כ ב-Ynet, אשתדל לשים קישור כאן בבלוג...

זהו לעת עתה

אני הולכת לישון

ביי.

סתם

אבל אני הולכת בטח לקרוא קצת,

אז שיהיה שבוע נהדר ומופלא מאין כמוהו,

שמעו את רם ביום שלישי,

ותהנו מהחיים =)

מי שהולך לווליום כנרת- תהנו בבקשה גם בשבילי!!! הרבה!!! תודה =)

אוהבת המון

שירי מימון.