אתמול לפני שנה יצאתי לראשונה בחיי לדייט. אמיתי כזה, אתם יודעים.

כזה שבמשך כל השבוע התהפכה לי הבטן והייתי כמעט חולה. חולה מהתרגשות, אבל חולה פיזית.

כזה שהוא בא לאסוף אותי, אמנם עשיתי בשבילו חצי דרך עד לרמת גן, אבל הוא הוציא מפה מהאינטרנט וכאלה, ושינן את הדרך מכפר סבא לרמת גן.

כזה שישבנו במקס ברנר, ולראשונה בחיי לא הזמנתי שוקולד כי הבטן כל כך כאבה והייתה לי בחילה כזו שחשבתי שאני אקיא אותו. וגם ממה שהזמנתי בקושי אכלתי חצי.

כזה שישבנו ודיברנו וצחקנו כאילו אנחנו מכירים מלא זמן וזה הכי נוח וכיף בעולם.

כזה ששנינו ישבנו אחד מול השני וחשבנו בראש 'איזה כיף לי'.

כזה שבלי ששמתי לב בכלל הוא כבר שילם את החשבון.

כזה שהוא לקח אותי הביתה, הזמנתי אותו לעלות ועשינו סקס מטורף עד אור הבוקר. סתם, לא כזה.

למה אני כותבת על זה בכלל? מיד אענה.

למה לא כתבתי על זה אתמול בעצם? בגלל הבלוג דיי, וגם בגלל שבכלל נזכרתי בתאריך ההסטורי הזה רק כשהייתי כבר במיטה, מחופרת מתחת לפוך, עם המאוורר שמדגדג את כפות רגליי המציצות מתחת לשמיכה.

אז תעשו כאילו זה "היום לפני שנה" וזה יהיה יותר רלוונטי.

בכל אופן, לאן אני חותרת עם זה?

שנה עברה.

היום לפני שנה חשבתי ש'הנה, גם אני יכולה, אני מסוגלת, גם אני כמו כולם'

היום לפני שנה חשבתי שזה תחילתו של עידן חדש בשבילי.

היום לפני שנה האמנתי שזה מה שאני צריכה.

אבל הבנתי מאז המון דברים. הגעתי להמון תובנות בשנה שחלפה.

לא, אני לא כמו כולם. ואני לא צריכה להתיימר להיות כמו כולם.

אם אנסה להיות כמו כולם, לא אוכל להיות מאושרת.

אני נמצאת כרגע במקום שיש לי אפשרות ללכת בדרך של כולם, דרך סלולה וידועה, ויש לי אפשרות ללכת בדרך שאני חושבת שהיא נכונה בשבילי- שאותה אני צריכה לסלול. ומדובר על כל תחומי החיים.

ויודעים מה, גם אם זו טעות- זו טעות שאני צריכה לעשות. כי אם אבחר בדרך המוכרת לכולם- לנצח אתהה מה היה מצפה לי בדרך האחרת, והאם עשיתי נכון, ותמיד הרי אאמין שלא.

אין לי זמן לחבר עכשיו. אין לי כוח לזה, אין לי סבלנות. אני לא צריכה את זה עכשיו.

אני גם לא יכולה להבין את זה, איך חברות שלי פוגשות גברים במועדונים, ובין אם יוצא מזה משהו טוב ובין אם יוצא מזה משהו סתמי- הן נהינות מזה. אני פשוט לא מבינה את זה, זה מגעיל אותי, בפירוש מגעיל אותי, כל הסצינה הזו.

ותמיד יהיו את אלו שישאלו "אז איך את רוצה להכיר מישהו אם את לא נותנת לזה צ'אנס? את דוחה כל מי שמנסה להתקרב- ולא חסרים שמנסים להתקרב, אז למה את מצפה?"

ולפני שנה משפטים מסוג זה היו מערערים אותי לחלוטין, הייתי גומרת בדעתי שאני לא בסדר, ושאני פה הדפוקה שגם דופקת כל מה שיכול להיות טוב.

אבל היום אני יודעת שזה לא ככה. זה בכלל לא מדבר אלי. אני לא כזו, אני לא כמוכם, תעזבו אותי, בשם אמכם!

לא, אני כבר לא רוצה, ולא, אני כבר לא מצפה.

השגרה שלי, כרגע, טובה לי. אין לדעת מה יביא עמו העתיד, אבל כרגע- זה מה שנכון לי, אני מאמינה.

בתקופה הנוכחית זה אפילו לא חסר לי. תקופות ארוכות בחיי זה היה הנושא העיקרי, סבבתי סביב זה, וזה היה חלק משמעותי ביותר מחיי. לא, כרגע זה לא קרוב אפילו.

טוב לי ככה. אני יכולה בפה מלא לומר שטוב לי ככה.

אני שונה מכם, ואני מקבלת את זה.

אתם יכולים לקבל את זה או לא, זה כבר לא נוגע לי.

אני יודעת שאם זה יקרה לי, זה יקרה בדרך שלי. לא שלכם. אני לא בנוייה לזה.

אז אולי יש לי סטנדרטים גבוהים מדי. אני מחכה לגבר כמו בסרטים הכי קיטשיים ולא מציאותיים. אלו שאוהבים באמת. אני לא באמת מאמינה שיש כאלו, אבל אני יודעת שאם יש- זה כבר יקרה מעצמו. לא דחוף לי כרגע.

כל עוד אני יודעת להינות מהחיים כמו שהם, ממה שיש לי כרגע- אני מאושרת.

מקבלת שינויים, אבל לא מחכה להם.

לא צריכה יותר מזה.

זהו לעת עתה, אני מניחה,

חודש נהדר חבבות!!