שיוווווווווווווווווווווו נמאס ליייי מהמחזור המזדיין הזה, בא לי לעבור כריתת רחם!!

אני באמת לא חושבת שיצא לי להשתמש בו!...

זוכרים שהייתי חולה לפני חודשיים? הקאתי בעבודה וכאלה?

אז הכל חזר על עצמו עכשיו! (היי, לפחות הצלחתי לא להקיא!)

אין לכם מושגגגג... רגע רגע... ניסוח מחדש... אין לכם התחלההה של קצההה של מושג ירוק כמה כאב לי בצהריים!

זה התחיל בבוקר מכאבים שגרתיים.

ואני כרגיל מנסה לסנן כימיקלים בגוף כמה שאפשר...

נו, יום שבת, אני יכולה לשכב במיטה כל היום, אני לא צריכה לקחת אדקס, יהיה בסדר, רק כמה כאבי בטן וגב, שום דבר שאני לא מתמודדת איתו כל חודש...

ככה זה היה כל הבוקר, יש לציין שכל מה שאכלתי זה שתי פרוסות עוגה ללא סוכר עם סירופ שוקולד מעל (כדי להוסיף את הסוכר שהוציאו ממנה מלכתחילה) באיזה 10 בבוקר. וכמובן שלא שתיתי כלום. ישבתי עם אמא לראות את המחווה ל... מה שמו... לא יפה מצדי... נו, אבל בערוץ 2 יש כל שבת 'מחווה לאמן' בקאמרי... כאילו, משדרים את זה בשבת, זה לא מוצג בקאמרי בשבת...

אז יצא לי לראות שבוע שעבר את הסוף וזה היה ממש יפה!

אז ראיתי היום, והפתעה הפתעה, הנה מרינה מקסימיליאן בלומין משתתפת במקום שהייתי משלמת כדי להיות במקומה...

טוב, קצת מחשב, עניינים, נחמד נחמד

חוץ מהעובדה שמהבוקר אני משלשלת כמו קרפד שאכל בטעות זבוב שנושא את נגיף הדיזנטריה (כמובן, בהנחה שהמערכת החיסונית של הקרפדות לא מחוסנת מפני כאלה, מה אני יודעת) ועקב העובדה המשעשעת והאטרקטיבית הזו- הגעתי לשיא חדש במשקל גופי, אותו לא אחשוף כדי לא לגרום לדנדי להתעלפות קלה.

בד"כ בשבתות אני אוכלת בחמש וחצי ככה, יחד עם בנות גילמור, אבל בשלוש כל כך כאבה לי הבטן (ואלו עדיין הכאבים השגרתיים) שחשבתי שעקב העובדה שלא אכלתי ולא שתיתי- אולי אני רעבה (לא הייתי, אבל עם כאבים כאלה אי אפשר להבחין, באמת) ושאני צריכה להתחזק וכאלה.

ירדתי לסלון, חיממתי אוכל במיקרוגל, מזגתי לי מיץ תפוחים (שיהיה מתוק, שלא תהיה לי ירידת סוכר או משהו, מה אני יודעת, באמת- אני לא. סתם מתחילה לנחש) התישבתי, והתחלתי להרגיש לא טוב. לא ידעתי אם זה פסיכולוגי או באמת, אבל חשתי בחולשה מטורפת. לא היה לי כוח להעביר את משקל גופי אל עבר השולחן כדי ללגום מהמיץ שמזגתי. ניסיתי, והייתי ממש חלשה.

אמא שאלה למה אני לא לוקחת כדור, ולמה לא לקחתי בכלל, ושהייתי צריכה לקחת מזמן. היא טובה בזה, בהטפות של "היית צריכה לעשות". ב"מה עכשיו" קצת פחות.

עליתי לחדר, לקחתי את הקופסא של האדקס, ונשכבתי במיטה. אין לי כוח להזיז את האצבעות כדי לפתוח אותה. בסוף הכרחתי את עצמי, כי רציתי שזה יעבור כבר. הוצאתי כדור, צברתי קצת רוק ובלעתי אותו ככה, בלי מים. שמעתי את המיקרו מצפצף וידעתי שאני כל כך לא הולכת לאכול עכשיו. נשארתי במיטה עוד כמה דקות, רציתי לישון, התחלתי להזיע, האור הפריע לי, והפלאפון בסלון. לא שאכפת לי אם יתקשרו עכשיו, כן? אבל בחמש וחצי יש בנות גילמור, ויש לי תזכורת, אז אם אני ארדם...

לקח לי 5 דקות להחליט שאני מרימה את עצמי כדי לחזור למיטה באופן שיהיה נוח יותר, ירדתי למטה, לקחתי את הפלאפון, הוצאתי את האוכל מהמיקרו וביקשתי מאמא שתכניס אותו למקרר אח"כ, כשיתקרר קצת, ועליתי בחזרה למעלה. כיביתי את האור, הדלקתי מאוורר, ונכנסתי מתחת לפוך.

הבטן התחילה לכאוב לי, בטירוףףף אבל. כמו אז, כמו לפני חודשיים בדיוק. גלים של כאבים, באים והולכים.

עכשיו, הזונות האלו, מתחילים, מתחזקים, ואז חותכים לי את הבטן ממש, כל זה במשך אולי דקה,

ואז באה תקופת הפוגה של... 5 שניות... 7 אם יש לי מזל. כל כך לא הוגן!

אני מתפתלת לי במיטה, תוהה מה עשיתי רע, ומנסה את כל המנטרות הקיימות.

ניסיתי לא לחשוב על הכאב, ניסיתי להירדם, ניסיתי ללחוץ על הבטן עם כל כובד הכריות והפוך, ניסיתי 'לנשום דרך הכאב', ניסיתי להשוות את הכאב הזה למשהו אחר ולדמות לו איזו מטאפורה, אבל העיסוק בכאב רק הכאיב יותר, ניסיתי לשכב על הבטן, ניסיתי להיות מקופלת על צד ימין, על צד שמאל... מה לא? הכל! רציתי למות! האמת לא, הרגשתי שאני עומדת למות, אבל רציתי רק שמישהו יבוא ויתן לי זריקת הרדמה כללית. לישוןןןן רק לישוןןן זה כל מה שרציתי!!!

בעצם רציתי גם לצעוק, אבל ידעתי שזה לא יעזור... אוקיי, אמא תבוא ו... מה? אבא יבוא ו... במה הוא יוכל לעזור? החזקתי את עצמי כל כך הרבה זמן לא לצעוק, ובסוף לא יכלתי יותר. אחרי איזה חצי שעה, אולי יותר, של התפתלות מכאבים במיטה בכל התנוחות הקיימות- אזרתי כוחות וקראתי "אבא". שמעתי שאמא אמרה לו בסלון שאני לא מרגישה טוב.

אבא בא. לא היה לי מושג מה זה יעזור, אבל, לא יודעת, שיקח אותי לבית חולים מצדי.

"כואב לי! כואבת לי הבטן! אני רוצה לישון, רק לישוןןן!"

*אבא עומד בפתח החדר חסר אונים*

"לקחת כדור?"

*אני עונה בקול חלוש, באפיסת כוחות* כה

"איזה, נורופן?"

לה, אדקס

"אולי זה לא חזק מספיק"

כל מה שיש לי

"רוצה ערק? את יכולה לשתות ערק?"

לה (אני שומעת את אמא שלי ברקע "תן לה קולה! שתשתה קולה")

*אבא מציע עוד כמה רעיונות שנפסלים על הסף*

"אולי אני אביא לך אופטלגין טיפות?"

אבל... זה... חזק נורא

"זה טוב, זה יעזור לך, את רוצה?"

כה

*הולך*

*חוזר אחרי שלוש דקות, מצויד בכפית אופטלגין טיפות, ובאמא, שבעצמה מצויידת בכפית דבש ביד אחת, וצנצנת דבש ביד השנייה*

"קומי"

רגע, זה בא בהתקפים, אני מחכה שהנוכחי יעבור...

*מתיישבת על המיטה*

"אוקיי, זה מר. תשתדלי לא להרגיש את הטעם"

טוב, אני אקיא את זה. אמא, תביאי דלי.

*הולכת להביא דלי*

"אם תקיאי את זה, לא עשינו כלום"

אני יודעת, אני אשתדל שלא לטעום את זה, אבל אני מכירה את עצמי.

*אמא חוזרת עם דלי עם קצת מים ומתכוננת שוב עם הדבש*

*אני מתכוננת נפשית לטיפות המגעילות האלו*

אוקיי, קדימה

*גאדדד עעעע* *אמא דוחפת לי את כפית הדבש לפה, ואני מורחת אותו עם הלשון באופן שווה בכל חלל הפה*

עוד אחת, אמא

אם לא הדבש הייתי מקיאה עכשיו

"אני יודע, זה מר. זה יעביר את זה. את רוצה מיץ תפוחים?"

לא, תודה. אבא, האופטלגין הזה גם מרדים?

"כן, יש בו משהו מרדים"

תודה

המשכתי להתפתל קצת עד שנרדמתי, מה שלקח להערכתי פחות מ-10 דקות...

השעון צלצל בחמש, בנות גילמור, וחזרתי לישון, והתעוררתי איכשהו ב-17:25.

הרגשתי טוב יותר, שאלתי את אמא כמה זמן אמורה להחזיק ההשפעה של הטיפות, היא אמרה שבערך 8 שעות.

8 שעות זה טוב... אבל אני מפחדת פחד מוות מהרגע שזה יחזור.

ראיתי במיטה בנות גילמור, אמא הביאה לי קצת אוכל, נשמה, אכלתי אותו בערך במשך חצי שעה, ואז קמתי, כולי מג'וייפת ומזיעה, הישר אל המקלחת. טוב, לא הישר, לקח לי איזה 20 דקות להתארגן על עצמי, אבל בסוף הגעתי לשם, וגם יצאתי משם בריאה ושלמה, והנה אני עכשיו, עם מגבת על הראש, כותבת על הכאבים האלו, שאני אפילו לא יודעת לתאר אותם. אם לא היה כואב לי לחשוב על מטאפורות כשהתפלתי מכאבים- הייתי מוצאת משהו להשוות אליו את הכאב הזה, ואולי הייתי מצליחה להעביר את זה, אבל לא יכלתי להתעסק בזה.

השעה רבע לתשע (ישרא מפגר בשעה?!), אני הולכת לישון,

תתפללו בשבילי שמחר  אני לא ארגיש ככה בעבודה.

ואם אתם כבר מתפללים, תבקשו את המחזור הישן שלי, זה עם הכאבים ששוכחים בעזרת אדקס, ואין צורך באופטלגין טיפות.

*גאד בלס אופטלגין טיפות*

אוהבת

לילה טוב,

יעל.